לפעמים משהו נפתח

לפעמים משהו נפתח. פורץ.

כאילו סכר נפרץ, גולש על גדותיו בזעם ובחוזקה, היה חייב להשתחרר מהעומס הרב שסחב עליו.

הפריצה היתה ללא הכנה או התכוננות מראש, פשוט בערה מבפנים ומבחוץ ולא השאירה מקום לשאלות פתוחות. לא נותר מקום שם בעומס. המילוי היה ללא רחמים, הכיסויים היו רבים, לא נשאר במה לכסות. כל סלע שהיה שם התגלגל לאזור הסכר בכדי לכסות כל פירצה אפשרית של זרימה. רק לכסות.

הספיקה פירצה אחת באקויפר סמוי בכדי שהמים שהצליחו לחלחל בו כל כך עמוק ולהיאטם,  לפרוץ החוצה. זהו. לא נדרש יותר. ומיים זורמים יודעים להתנהג כזרם שזורם עד שמוצא חניה. בית או מפלט.

וכשהסכר נפרץ, אז מבול הרגשות צפים וזורמים לכל כיוון,  גם הם לא היו מפסיקים עד שימצאו להם בית, נחלה קטנה להניח שם את הכל ולהתחיל להסתכל על זה.

ואז, החל התהליך של נחמה שהנה הדברים יותר בהירים, ברורים וזה המקום לקלף אותם ולהכיר טיפה ועוד טיפה הכי קרוב שרק אפשר.

וכאילו משהו חדש נוצר ממך. אולי אפילו מפחיד אותי שיגמר מרוב שטוב. 

אבל כמו כל משאב בטבע, גם הזרימה של המים מהסכר ימצאו עת לשפע של זרימות שונות ומגוונות. כמו שהדגלים בים משתנים מצבע אדום, שחור ולבן.

אז התנודות יגיעו ובטוח. גם לאפור.

ועכשיו אתה מתקלף, חושף, מתבונן ומסתכל לשם עמוק לתוך הנפש. לאיבר הכי מכובד אצלנו. זה שבזכותו נשמור על  איזון או חוסר איזון, זה שאחראי על שריר האושר או העצב. זה ששולט בנו באמת ובתמים. והאמת הוא היחיד. הנפש. הלב!

תזרום איתו, תן לו להוביל ובעיקר אל תפחד ממה שהוא יביא איתו. הוא ישים אותך במגוון מצבים, תחבק ותעטוף אותם. כי הם האמת האמיתית. אין אמת אחרת!

בינתים אלו שיהיו לצידך, יהנו מהטוב שיוצא ממך. ויוצא. 

ואתה יודע מה? מרגיש לי אפילו שהתחלתי פרק ב עם הפרק א שלי. 

גמר חתימה טובה

אוהבת

אני

למה לא התקשרת אליי?

למה לא התקשרת אליי וסיפרת דבר או שניים על רגשות? או אפילו שלחת הודעת טקסט קצרה המספרת על הרגש הדומיננטי שמטלטל בי.

הפעם זה מופנה אלייך, האחד שמרימים את הראש אליו למעלה כשמבקשים משהו או אולי ליקום או לכל גורם אחר מאוצרות הטבע האחראי ליצירה או בריאת האנושות.

יש לי כמה דברים לספר לך שאתה לא סיפרת לי.

מרגיש לי כמו רבים אחרים, שנולדתי עם אוסף ומבחר של רגשות מגוונים ולמדתי במהלך השנים לארגן ולשכן אותם באזורים הנכונים, ביניהם כמה קרבתי ללב וחלק אחר הרחקתי.  ועל חלק ויתרתי כשלא הרגשתי בהם נוח כמו התלהבות יתר או עודף התרגשות וחלק אחר הצלחתי ללטש עד רמה של יהלום כמו סבלנות, שמחה ועוד כמה, אך על מרבית הרגשות למדתי להיות בשליטה.

אבל יש אחד כזה, רגש, שהשתבחתי בו ומלווה אותי כמעט מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי מתרגמת ומנתחת רגשות.

והאחד הזה נקרא, כעס. דווקא אותו מכל האוסף רגשות לא הצלחתי לנתב למחוזות טובים ורגועים ולכן אליו אני הכי מחוברת, סוג של חיבור כמו תינוק לחבל טבור אימו. וזה רק כי הוא היחיד ששולט בי ולא אני בו, ולכן בו אני בוחרת להתעכב, באחד שחזק מכל אוסף הרגשות אצלי.

הרגש הזה שתמיד מצליח לנטרל כל ניצוץ של היגיון ולהפוך אותי ממצב של כעס ליותר כועסת ואז לא בשליטה.

אני יכולה לכעוס על כל דבר שלא עומד בקנה אחד עם התפיסה שלי, החשיבה או הדרך שלי ובדרך כלל זה קורה דוקא עם האלו שהכי קרובים אליי, וזה יכול להיות דברים שולים או מינוריים כמו לדוגמה כשמכניסים את הכלבה הביתה רגע אחרי שהעוזרת יוצאת, אחרי עשרות פעמים שהסברתי לא להכניס, ואז 5 דק אחרי הבית מוצף בשערות או אפילו שהילד סתם מתלכלך מטפטוף של גלידה,  או אפילו נפילת פירור לחם על הרצפה או סתם לכעוס שלא פינו את הצלחות בסיום ארוחת הצהרים.

יש לי ממש עניין עם הכעס שלי. רבות התעסקתי עם הרגש הזה, טיפולים פסיכולוגים, יוגה, מדיטציה, תה מיוחד שנרקח עבורי ומגוון של שיטות נשימה אשר בדרכים מגוונות ניסו ללמד אותי שברגע שפחות אתעסק בזה או אפילו אחבק את הרגש אז אלמד לחיות מולו בשלום. ואני ניסיתי לכעוס ולחבק ויצא שקיבלתי כעס בריבוע.

כשנולדו הילדים וניסיתי לשדר שקט יצא לי רעש ולעיתים בקול של שופר וכשגדלו הרעש נהיה כבר חלק מהמשפחה.

ואז החלטתי שאולי כדאי לערב את הכימיה ולעבור לאיזשהו איזון באמצעות כדורים כאלו, מהמשפחה של גלולות השקט, הציפראלקס,

אז ניסיתי כמה. והאמת זה עזר והצליח.
הכימיה סייעה לי לסדר את הנוירונים בראש וכאילו שהגעתי לסוג של נחלה ריגשית, מצאתי את עצמי פחות כועסת וזה היה בהחלט פיתרון אך במקביל גיליתי בעצמי שאני פחות מרגישה – שמחה או עצובה או אפילו כועסת  כאילו שמערכת הרגש הפסיקה לעבוד או להרגיש כמו תחושה של חוסר קיום ברגשות, הכימיה פשוט הקפיאה לי את הרגשות.
אז לקח לי שנתיים להחליט שאני רוצה לחזור להרגיש וגם במחיר של ההתעסקות בכעס. והפסקתי.

מהרגע שהפסקתי הציפו וחזרו הרגשות, חזרתי להרגיש ובחרתי שכל רגש שיגיע באשר הוא אקבל ואהיה בשבילו והאמת שחזרתי לחיות וחזרתי להרגיש.

והמעניין שקרה הוא שאני כבר לא עושה עניין מהכעס ולכן הוא הרבה פחות רלוונטי או חלק מחיי וכשאני כועסת לעיתים אז זה בסדר, ותקין. וכן, אפילו נורמלי.

אז כאן בטקסט פתחתי ושאלתי למה הוא למעלה, האחד,  לא סיפר לי איך להתנהל עם הכעס ויותר מזה כעסתי שלא קיבלתי איזשהו אות ממנו בנושא, והיום מרגיש לי שהכעס הוא אמנם חלק ממני ואני והוא חיים בהרמוניה ושלום זה עם זה, ולכן אני פחות מרגישה בו.

ואולי רק שאנחנו מפסיקים להרגיש, לי זה קרה בזכות הכימיה, אז מתגעגעים לכל מה שהכרנו. ואז שחוזרים להרגיש משהו במערכת מתאזן, ומתאפס.

וכשחוזרים להתמודד עם הרגש שתפס כל כך הרבה מקום בחיי, הוא נהפך למינורי ולא משמעותי.

אז פעם הקרובים קראו לי ׳הנה הגיעה גברת כעסני׳ והיום, השקט שבי הם אלו שגורמים להם לאי נחת.

אז זה על הכעס שלי!

פרק ראשון... בקרוב:)

אני יושבת בחדר החשוך ולא מבינה מה עושים מכאן. הוא הטיל את המילים הקשות כמו פצצה על הלב ובחר לצאת מהחדר, בלי תוספות או מילים מיותרות. הוא תמיד היה ישיר בלי הסברים מפורטים ומיותרים, כל השנים הוא ידע להגיד קצר, קולע ומדויק.

ביקש לדבר, עמד בגו זקוף, הסתכל לי עמוק לתוך העיניים ואמר ״ אנחנו 25 שנים ביחד מרגיש לי שהגיע העת לשנות, מגיע לשנינו יותר. מחר אני עוזב״.

ואני בפה פעור מסתכלת עליו בעיניים מבוהלות ולא מסוגלת להוציא מילה, כאילו שהלשון חפרה בור עמוק שם בפנים ובחרה להיעלם.

הוא יצא מהחדר, חדר השינה שלנו, דווקא כאן בחדר הכי אינטימי,  מהמקום הזה ששנינו הכי חשופים אחד לשנייה הוא בחר לסיים את הקשר.

היציאה שלו מהחדר הייתה אלגנטית, בטוחה ומלאה בכבוד למילים. בלי דמעות מלוחות או כל סוג של רגישות אחרת. פשוט אמר ויצא!

ואני שיודעת שלאחרונה הוא רחוק ממני ולא רק מהלב יושבת וכאילו מחבקת את המילים הקשות ומרגיש לי כאילו הן מרחפות ומסתובבות בתנועות מעגליות, כאילו רוצות להישאר כאן.

אני קפואה, לא מסוגלת לזוז או בכלל לייצר איזשהי תנועה, אפילו לרגע חלפה מחשבה אצלי אולי חטפתי אירוע מוחי וזה בעיקר כי לא מצליחה לתקשר עם האיברים שלי בגוף, קיפאון שלא הכרתי קודם.

ואני יושבת ומעלי מרחפות ומסתובבות המילים שלו, מילה אחר מילה. אני זוכרת אפילו את האתנחתא הקלה שלקח רגע לפני שיצא מהחדר והכל בקור רוח ונטול כל רגש.

ואני, מה באמת חשבתי לעצמי שיפגין איזשהו רגש של אכפתיות בסיטואציה הקשה הזו, הוא בטח חשב ארוכות על אלו מילים ישתמש וניסח אותם במגוון וריאציות אצלו בראש, כזה האיש שלי, הוא תמיד שקול ובוחר כל מילה, יודע לסנן וללקט את המילים הנכונות והמדויקות, הן אף פעם לא מתבלבלות אצלו.

ואני שכבר חודשים רבים מתחמקת מכל מגע ומצטרפת למיטה רגע לפני שהוא נרדם, ואפילו כוחות או אנרגיות להקשיב לסיפורים שלו לא היה לי. לא יודעת למה. כאילו שהכנתי את התשתית למצב הזה.

אולי רציתי לגמור את הקשר ופחדתי לבחור את המילים? או שלא, לא באמת יודעת מה קורה אצלי, אולי השיגרה, ההרגל, השנים שחלפו להם, אני לגמרי מבוהלת.
שאלות רבות מציפות אותי- איך ממשיכים? מה אומרים לילדים? ההורים שלי האם ישברו מזה? ואני מה איתי- האם ארגיש עוד פעם?

והמילים שמממשיכות לרחף בצורה אובלית בחדר, מעלות שאלות רבות על החיים שלנו.
היו לנו שנים יפות, מלאות בתשוקה והרבה מגע. הוא כל הזמן רצה לגעת בי כאילו החום גוף שלי נתן לו את הביטחון בקיום, בקשר ובכלל בהרגשה שאנחנו עוד כאן.

אני ידעתי כל השנים שאנחנו משלימים איש את רעהו, והכרתי בקווי הדמיון שלנו- אהבנו לבלות ביחד, בעיקר לשבת לנתח ולחקור זוגות בסביבה, הרי אנחנו בעלי הניסיון, ובעיקר הוא ידע לנחש איזה מספר מפגש זה שלהם, ובסוף היה ניגש אליהם ושואל, ותמיד צדק.

זה היה האיש שלי. תמיד מדויק!

ועכשיו אני כאן בחדר החשוך, עם מילים שמרחפות ואני לבד. הלבד הזה שהקפיא כל חלק בי.

ורגע לפני שאני בוחרת לפתוח חלון בעיקר בכדי למצוא דרך שהמילים ינועו מכאן, אולי האויר הצח יערסל אותם ויעביר אותם להיות מה שהם  בסך הכל מילים באטמוספירה.

הדלת נפתחת, והוא נכנס לחדר.

הוא עם עיינים אדומות, עומד ומסתכל עליי לכמה רגעים בשקט ואז אומר- אני מצטער,

אני באמת מצטער, אני יודע שנשבענו להיות לנצח, להזדקן יחד ואפילו הבטחנו שבפנסיה שלנו נפתח מוזיאון לפסלים מחול, אבל אני מרגיש שהתייבשתי.

אני מרגיש כמו באר מרוקן ממים. אני לא רוצה לחפש אשמים או לשאול שאלות, למרות שהראש שלי מתפוצץ, והלב שלי נשבר. תגידי משהו...

ואני מולו, במצב של ישיבה  והגוף ללא תנועה, לא מצליחה להזיז אפילו אצבע.

ואומרת אני חושבת שאני עוברת אירוע מוחי, הוא נבהל וניגש אליי. התקרב ממש קרוב, הצלחתי להריח את הריח סבון שלו מהבוקר, ואמר אני ממש מצטער אני באמת חושב שמגיע לך יותר טוב.

ואני מסתכלת עליו קרוב, עמוק לתוך העיניים וכאילו מחפשת את האמת!

ואומרת- אולי ננסה עוד פעם? עברנו משברים כל השנים שלנו והצלחנו להתגבר עליהם.

והוא אומר, זה באמת מה שאת רוצה? תנסי רגע לחשוב ולהיות עם האמת שלך. הרי את לא רואה אותי ובטח לא מרגישה אותי, הרבה זמן.

ואת יודעת שאני צודק!

משהו נגמר בינינו, אני כבר לא מרגיש כל רגש.

ואני שותקת, כי יודעת שהוא צודק. אני באמת הפסקתי להרגיש. לא ידעתי שגם הוא. חשבתי שככה זה אחרי כל כך הרבה שנים ביחד מפסיקים להרגיש. פשוט חיים ביחד בשביל הביחד.

אבל שנינו הינו בזירה אחת והפסקנו לרצות בעצמנו ובביחד שלנו.

והוא אומר- תגידי משהו. תגידי שאני צודק.

ואני שותקת ואומרת אני לא מרגישה את הגוף שלי, הוא ממש מנותק מהראש שלי. אתה חושב שאני עוברת אירוע מוחי?

והוא- לא יקירה. את לא עוברת אירוע מוחי. את לא מסוגלת להודות שבינינו נגמר.

אבל אם תסתכלי עמוק שם אצלך, תכירי בעובדה שזה נגמר מזמן.

ואני אומרת לו, אתה זוכר שלפני כמה שנים הלכנו לברוריה, יועצת זוגית שהסבירה לנו כמה אנחנו דומים ומדי פעם בגלל הדימון אנחנו צריכים לתת רגע לעצמנו ולזכור שכל אחד רוצה משהו אחר?

לאן את חותרת, הוא שואל,

אולי פשוט תיקח הפסקה , תיסע לאינשהו. תחשוב על הכל.

ואני אחזור לטיפולים הפסיכולוגים שלי ואנסה לברר מה קורה איתי.

בוא ניתן צ’אנס אחרון לקשר?

והוא מסתכל עליי, ודמעות זולגות ולא מפסיקות.

ואומר, אני לא רוצה עוד.

ככה האיש שלי, יודע תמיד מה הוא רוצה במשפטים קצרים. תמיד היה מדויק.

ואני מסתכלת עליו ורואה את הנחישות המדויקת שלו, איך הוא יכול להיפרד מהביחד שלנו. למה אי אפשר להמשיך ככה. הרי אפשר להישאר ככה, אנחנו יודעים להיות טובים אחד לשניה.

או שאולי הוא צודק, אני הרי לא מסוגלת לדייק כמותו. הוא זה שעזר לי כל השנים לדעת מה מתאים ונכון עבורי ועכשיו הוא בוחר במדויק עבור שנינו.

איך ממשיכים מכאן? אני שואלת

והוא עונה, פשוט נפרדים.

כל אחד מאיתנו יעבור למקום אחר ונפגש בחגים. לא נוותר על החגים עם הילדים והמשפחה המורחבת. נדאג לשמר את המשפחה שלנו, הרי בכל זאת זו יצירת המופת שלנו, ויש לנו במה להתגאות.

ואני עדין יושבת, ולא מצליחה להזיז משהו מגופי. אני בקיפאון.

ואיפה נעשה את החגים? אני שואלת ויודעת שהשאלה טיפשית ולא רלוונטית, אבל אני לא יודעת מה לשאול או מה להגיד.

עדין המילים שלו מרחפות מעל החדר בצורה אובלית וחשבתי ששאלה לא קשורה למצב תשנה את האווירה, או תחליף את המילים בחדר.

הוא מסתכל עליי, והדמעות ממשיכות ואומר, איפה שתרצי.

ואני יושבת ולא זזה, מבינה שהוא בחר בשביל שנינו. הוא תמיד ידע מה טוב עבורנו.

ואני שפוחדת מהמציאות החדשה ומבינה שהוא צודק, בוחרת להישאר עוד כמה רגעים בקיפאון שלי ולהבין שאני חייבת להפשיר למען המצב החדש. הפרידה!

הרגע הזה שבו כמעט...

10 שנים אנו נתלים ברגע הזה שבו כמעט...
זה היה כמו מטוטלת שכל תקופה קצרה מטה את המאזנים למתח שבין הצלחה או כישלון.

ככה זה כשאת נשואה ליזם, סטארטפיסט שעוד הרבה לפני הצעת הנישואין ביקש להוסיף סעיף בכתובה, שבמידה והקשר שלנו מתהדק חשוב שאקח בחשבון שהוא מתכנן קריירה תובענית עם לא מעט היעדרויות מהבית.

וכך קרה, הוא הקים סטארט-אפ בשנות הנישואין הראשונות שלנו והחל בדרכו התובענית אך חדורת המטרה, כפי שהבטיח. במהלך תקופה שארכה כ- 10 שנים הבית וכל משמעויותיו נתלה על כתפיי ואני עומלת ומתנהלת לבד במערכה עם שלושה פעוטות, וקריירה לא פחות תובענית אך בלי תוספת של סעיף בכתובה כפי שהוא דאג וגיבה את עצמו.

10 שנים הוא וגם אני כשותפה לחיים, היו ברגע הזה של כמעט הצלחה או כישלון. משפחה שלמה ממתינה לשינוי או תוצאה או סתם משהו שינוע, ואני בעיקר חיכיתי לרגע שבו המשפחה תשמור על צו האיזון, שהילדים יכירו בנוכחות של שני הורים בבית כמו סתם משפחה רגילה.

ואז זה קרה, בתוכי ידעתי שהוא לא ירפה עד שיגיע לתוצאה שייחל. הרגע הזה שחיכינו לו, החברה נמכרה, והרגע הגיע! ובעיקר ידעתי שמכאן יגיע הבלנס לתוך הבית, למשפחה שלנו.

קיבלנו את התשובה החיובית שהייתה סוג של משהו אבסטרקטי. זו תחושה עילאית של הצלחה שלו וגם קולקטיבית של המשפחה, תיאור של רגע ״כמו לרחף ולגעת בשמיים״. החברה שעשר שנים הייתה על המדף נרכשה על ידי אחת מחברות הענק וכן זכינו ליהנות מאקזיט משמעותי.

והרגע הזה לקח אותי לעוד מקום שלא נתתי לו מקום או חשיבה, כי הוא היה חלק ממני ולעולם לא קיבל תשומת לב, הפשטות.  

אני מאמינה באורח חיים בה פועלים, חושבים ומתרגמים את הדברים באופן פשוט, בפשטות כלומר חיים פשוטים ללא מורכבויות, דברים ברורים ואותנטיים.

לפעמים הפעולות שלנו מתאפיינות במוגזמות, כך שכולם יהיו חייבים להסתכל או לדבר עליהם. אצלי זה לא ככה, כי הפעולות שלי פשוטות ולא מורכבות, כשאני עושה בפשטות אני מגלה שהמעט זה הרבה.

וכך אני דוגלת בלהסתכל ולפעול בפשטות. אז איך מכאן ממשיכים שההון המשפחתי השתנה, המצב צבירה של המשפחה עובר סוג של מטמורפוזה ואני מוצאת את עצמי מסתכלת ברגע הזה ושואלת מה עכשיו איך ממשיכים- פשטות או שינוי? האם רוצים בכלל בשינוי?

אני כאדם פחות מאמינה בחומר או במעטפת החיצונית ויותר בעומק ובמה שיש לאדם להציע ברמה ערכית ובפשטות.

שכשיש עודף בחיים וחיים בחיי מותרות וללא גבולות אז החזון והרצון להצליח תופס ממדים אחרים והופך את האדם לאחד שפחות רוצה להתאמץ.

ואז מגיע נושא המעטפת, זו שדרכה אתה נראה או איך אתה נראה? וכאן גם מגיע הרגע שאני לא מוכנה לרדוף אחרי מוצרי צריכה ולבזבז הון בתמורה לפריט בעל שם דבר או סתם נתפס כמותג יוקרתי, מה שאני קונה לעולם לא סיפק לי את ההרגשה. אם אני רוצה להרגיש טוב אז שיעבוד למוצרים לא מוביל אותי לשום מקום רק למסע של אבדון ולהרגשה נוצצת אבל ללא תוכן.

כמה פשוט להסתכל על הכל בלי לחשוב מה יגידו עליי או מה יעשו או איך ינתחו את מה שעשיתי.

ולא מצליחה להתנסות או לחוות אחרת, בוחרת להמשיך באורח חיים של פשטות. בדרך בה חונכתי ובה אני מחנכת את הילדים שלי, שקונים רק מה שצריך ופריטי אקססוריז ואופנה רוכשים באואטלטים או בסוף עונה וממשיכים לשמור על הפשטות בתוך הבית.

יש משהו בפשטות שדרכו אני מצליחה למצוא את השקט ואת הדיוק ומבחינתי הוא ערך עליון, כל תוספת גורמת לי לחוסר איזון.

כי הרגע הזה של הפשטות הוא מה שהצליח להצמיח ממני את כל האושר שהשגתי עד היום וההגדרה העצמית שלי עוברת דרך משהו פנימי שנמצא בשליטתי.

הסביבה הסתכלה עליי ובחנה אותי מכל צד אפשרי ואני לא הבנתי למה אני צריכה לשנות את מצב הצבירה שלי אם אני מרגישה בנוח עם הקיים.

וככה תחת עין בוחנת ומבקרת חלפו להם יותר מ- 3 שנים ואני מבינה שלמרות שזכינו, אנחנו שומרים על הדרך בה אנו מאמינים, הפשטות.
הפשטות, היא זו שמאפשרת לנו לשמור על אופטימיות, אמונה בעצמנו, רצון להצליח ודוגמה לילדים על מהי דרך ומאמץ.

וזה על הרגע של כמעט הצלחה או כישלון, ובסוף הצלחה.

הרגע שלא הכרתי את עצמי

אני יושבת מולה, הפנים שטופות דמעות שזולגות ולא עוצרות, ואומרת בקול נחוש ובביטחון, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת היריון".  

היא, נטולת כל רגש או אכפתיות, מרימה את קולה ומסתכלת עליי במבט כועס ואומרת ״את יוצאת מכאן ועכשיו אחרת אני פונה לאנשי הביטחון שיפנו אותך״.

העובר בשבוע ה- 19 לא התפתח ומכאן הדרך קצרה, הפסקת הריון. ואני כולי כאב, ולא פיזי, ואפילו מרגישה את הסדקים שבלב, בקושי מצליחה להכיל את הבשורה המרה,

אני מיישרת מבט לעברה ובקול שבור ושקט חוזרת שנית, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת הריון״.

היא, האחות הראשית בוועדה להפסקת הריון עם פנים אדומות מכעס, מאיימת ונוברת בבליל של מילים ומשפטים שכל מילה קשה מקודמתה ואומרת שתעביר אותי לאחרונה ברשימה.

ואני בתוך הרעש הגדול שנוצר מגלה משהו בעצמי, דבר שלא הכרתי קודם, משהו שלפתע חזק ממני. את הכאב אני מכירה מהחיים בוורסיות מגוונות ולמדתי שאין דרגה לכאב, כשהוא קיים אז הוא כואב.

אני אמנם בתחושה של חלל גדול בתוכי אך רואה לראשונה משהו חדש בי: את הנחישות  והחוסר פחד, הרי בזמן הקצר הזה, בישרו לי בשורה שטרם נעכלה, ומכאן אף אחת בחלוק לבן לא תגיד לי מה לעשות ובטח אם לפנות את המקום, ומתוך כל הכאב אני דורשת מועד להפסקת הריון שאותו אני חייבת.

והאיש שלי שלא מצא עוד נחמה לעצמו, מבקש ברוך ובנעימות שאשתף פעולה ואני בעמדתי, מכאן אני לא יוצאת בלי תאריך.

להריון הזה לא חיכינו הרבה, מהרגע שהחלטנו שאנחנו רוצים להרחיב את המשפחה,
זה פשוט קרה. ההתרגשות הייתה בשיאה והמחשבות לדור ההמשך יצרה אוסף של פרפרים צבעונים ומרגשים בתוכי.

ולפתע שאני רק באמצע הריון, בבדיקה שגרתית מקבלת את הבשורה על עובר שאינו מתפתח ויש לסיים את הריון.

לא ידעתי שיש בי את היכולת או הכוח, בעודי בהצפה ריגשית לעמוד מול הגברת בחלוק הלבן ולדבוק בהחלטתי. אני מכירה את עצמי כאחת שמסתגרת בעצמה בעת הצפה ריגשית, ואפילו נכנסת למצב של אפטיות וללא תנועה. תמיד בחרתי במצבים האלו להיות עם הכי פחות מילים או קשר עם הסביבה ובעיקר נטולת כל כוח לשנות, לבקש או לדרוש.

והרגע הזה שאני בכאב בעוצמה שלא תבייש את סולם ריכטר אני מכירה כוח חדש שמנסה לשלוט במצב, ואפילו לדרוש. ומבינה שעד שלא אדע מתי נפרדת מהחיים המתפתחים בתוכי באופן רשמי לא אתן מנוחה לעצמי ולסביבה, ואת הכוח הזה לא הכרתי קודם.

ואחרי מספר קריאות מצד הגברת בחלוק הלבן, הגיעו מהביטחון, שניים חסונים וגבוהים שהוזעקו בבהלה למחלקה, קיבלו הודעה על הפרת סדר ושיבוש תהליכי עבודה.

נכנסים בריצה לחדר במחלקה האפורה בבית החולים ומגלים להפתעתם אישה עם עיניים אדומות יושבת בטוחה בכיסא ולצידה אחות בחלוק לבן זועפת ומצביעה על הבעיה כאחת שמעכבת לה את הסדר בעבודה.

בינתיים במסדרון מצטופפים רבים לראות את הנעשה, הרי משהו מעניין קורה במקום האפור הזה ושומעים קול אחד צועק ומתריס, עם הרבה חוסר רגישות, כן ההיא בחלוק הלבן.

ואני שלא מצליחה להוציא אפילו צעקה אחת, מבינה שלמרות הכאב אני ממשיכה בנחישות בבקשתי.

ודווקא במחלקה הזו שמגיעות נשים ולא מבחירה להפסיק להרגיש את החיים שנוצרו בתוכן, נמצאת אחת, לנצח על המקהלה,  נטולת כל רגש, האם זה מה שחסרי אונים צריכים לידם בעת משבר, נטולי רגש.

הרי מה כבר ביקשתי, לדעת מתי אפסיק להרגיש את החיים המתפתחים בתוכי.

והשנים החסונים עומדים ומבינים שהוזעקו לשווא,  

האחד מתקרב אליי,  ומניח יד על הכתף שלי וברוך ובנועם מנסה לבקש שאפנה את המקום. ואני ממשיכה בשלי, מכאן אני לא יוצאת בלי מועד להפסקת הריון.

הוא ניגש לאחות בחלוק הלבן ומבקש ממנה להבין את המתרחש בגזרתה,

והיא שצועקת מסבירה שהיא לא מוכנה לעבוד עם נשים עקשניות שלא מגיעות בזמן ולכן היא מענישה אותי על התנהגותי. והוא שכנראה ניחן באינטליגנציה ריגשית מפותחת לוחש לה כמה מילים ואז קורה משהו, הפנים שלה נהפכות לרכות יותר והיא נראית כאחת שמבינה משהו.  ואז ניגש אליי ולוחש לי באוזן, הכל בסדר!

היא חוזרת למקומה, מקישה על מקלדת המחשב ומדפיסה משהו, מגישה לי אותו ואומרת שיהיו לך חיים טובים. אני מודה לה ויוצאת החוצה עם המועד המיוחל.

התאריך הזה הוא לא מה שעשה את השינוי בכאב, הוא בסך הכל הרגע שדרכו הצלחתי לעשות משהו בכדי למצוא איזושהי נקודת אור.

וידעתי שרק שאדע מתי זה יגמר אמצא את הדרך להחזיר לעצמי את האיזון.

זה הרגע לפני כ 15 שנים שבחרתי מתוך הכאב לא להסתגר בעצמי ולנסות לחפש מה יביא לי את הדרך לשקט, ומאז הרגע הזה מלווה אותי. כל פעם שחשה במשהו עוצמתי אני מחפשת את נקודת האור, ונלחמת לשם עד קבלת האור.

סיפור על תמונה

זו תמונה שמלווה אותי שנים רבות בעיקר שאני חוזרת בזמן ומדמיינת את עצמי, בממדים של פעוטה.

ובין שכבות התמונה אני מבינה גם כמה דברים על החיים, שלי.

נולדתי כשאחי הבכור בן שנתיים וחודשים. ושנתיים וחודשים אחרי הצטרפה אחותי והפכה אותי לילדה מרכזית, לשני אחים, שכל אחד בפער של שנתיים וחודשים, ממני, בדיוק.

זו הייתה ילדות בחוויה של חבורת אחים, בה שיחקנו באותם משחקים ועולמות התוכן שלנו היו זהים ומחוברים כשתי וערב.

בבגרות, כל אחד בתקופה שונה, יצא לדרכו הפרטית עם צידה, סוג של ארגז כלים אשר נאספו ולוקטו להם מגוון של תובנות, משפטי מפתח, אבני דרך מהם חוזקות וחולשות וזאת אודות לשהותנו לצד דמויות מחנכות וערכיות שסייעו בלדעת משהו על החיים.

אצלי ואצל אחיי היה משהו שרק שלושתנו הכרנו היטב, בלי תוספת של מילים, וזה שלנו. כאן בתמונה!

התמונה שלי היא תמונה שמסכמת דבר מהותי בחיי ובעצם מלמדת לא רק מה קיבלתי אלא מה אני צריכה להעביר או לתת לסביבה, לחברה ובעיקר לדור ההמשך שלי. וכהורה, מזכירה לי מה עליי ללמד את הצאצאים שלי.

כשמפרידים את שכבות הצבע בתמונה, מקבלים את כל מה שלימדו אותי ובעיקר את כל מה שאני יודעת על מהי הקשבה, תקשורת, סבלנות, ראייה מרחבית, חיבור לעצמי ובעיקר את המילה, מעוף, חשיבה יצירתית.

גדלתי להורים שהגיעו כמהגרים, למדינה שרצו וחלמו, מדינת היהודים.

ללא היכרות עם השפה ואפילו לפערי התרבות או הנורמות החברתיות. הם סיפרו על האתגר הגדול כמהגרים במדינה זרה ועל הדרכים היצירתיות למציאת תקשורת או סתם חיבור לסביבה. האתגר היה גדול, אך בדרכם המיוחדת מצאו את ההצלחה.

שנולד הדור החדש, אנחנו הצאצאים, רצו להעניק את הטוב ביותר, ידעו שיש להתחיל בצד הערכי והדברים שתלויים ביכולות הבסיסיות של האדם להפיק את הטוב והנכון מעצמו ועבורו.

את המילה מעוף, כמילה, הוריי הכירו כמשמעות לחיים יצירתיים ובדרכם המיוחדת ובחיפוש מילים מקבילות ודומות, הם הסבירו את משמעות המילה והיא הייתה מילת המפתח, מלאת עומק והשפעה עליי, כילדה.

והתמונה היא ההמחשה לכך.
אבי, בדרכו השקטה והמיוחדת בחר להעביר את המסר בדרך מקורית שהצליחה לזרוע בי ובאחים שלי, משהו, ובחלוף השנים הצליח להנביט שורשים איתנים וחזקים ומשם לטפס לצמרות העץ.

אז ככה זה היה, בכל שבת בבוקר חם ושמשי, התאגדנו 5 נפשות לרכב המשפחתי ויצאנו לחפש מרחב, נקי מכל פעילות אנושית או מלאכותית, אשר השקט במקום היה המוטיב המרכזי.

בתמונה, מבחינים באחד מהמרחבים האלו. הגענו לדיונות של חולות, הנערמים מכל כיוון.

וכל אחד בתורו הוזמן ליהנות לפרק זמן קצר מה ביחד עם כל אחד מההורים, באופן פרטי. ולהקשיב למספר תובנות על הטבע הרחב ותכונותיו וההקבלה שלו לחיינו.
אבי בעיקר המליץ להסתכל קדימה ורחוק למרחב. הוא ביקש שנסתכל הכי רחוק שאפשר ונתאר במילים מה אנחנו רואים, ואז ביקש להסתכל רחוק יותר, ואז כשמצאנו את הנקודה המחברת בין קו התפר, שם בדיוק,  היה עוצר ומסביר את כוחות ועוצמת המרחב, ואז אומר- ולשם בדיוק אפשר להגיע.

כשהגיע תורי ואני עם הרגלים הקטנות, כמעט בת 3, מנסה לטפס  גבוה לגג הרכב, כי משם רואים טוב יותר את המרחב כשאנו יושבים צמוד, ואני נהנית מחיבוק אוהב אבי מלמד אותי דבר או שניים על החיים, ותמיד מקביל את המרחב לחיים שלנו, כמו שהטבע חזק ומלא בעוצמה ככה גם בנו יש את הכוח והעוצמה להגיע ולהצביע על כל נקודה, ברת השגה.

אך החשוב מכל, לדבריו,  תמיד להסתכל קדימה והכי רחוק שאפשר, ואפילו עוד קצת להתאמץ במבט קדימה ולהכיר בכך שאת יכולה להגיע לכל נקודה עליה תצביעי, בחיים שלך.

בשנים הראשונות, בעודי ילדה, אני זוכרת בעיקר את המילים שהסתלסלו עם השקט במרחב ולא ממש מבינה את המשמעות או הכוונה. אך עם חלוף השנים, הבנתי עד כמה אבי רצה שאלמד להסתכל רחוק, והאמין בלב שלם שאני יכולה להגיע לכל נקודה עליה אצביע.

וכשאני גדלתי הצלחתי לתרגם את השבתות והנסיעות למרחבים הפתוחים האלו כמעין מצפן להצלחה ולאמונה שבי, שכן הכל אפשרי.

אז התמונה הזו מספרת לי איך עוד מגיל צעיר, כפעוטה, למדתי להסתכל הכי רחוק שאפשר, כי לימדו אותי לא לפחד להסתכל קדימה ולהאמין שאפשר בצורה יצירתית להגיע לאן שתצביעי, רק תבחרי בשקט והכי רחוק.

הכנות לקמפינג

חופש, חופשה וכל אחת מההברות יוצרות אצלי קונוטציה של שמחה, בנשמה. משהו בי נהפך למשקל נוצה רק מלחשוב על הפסקה, פסק זמן.

אז רגע לפני שיצאנו לחופשת הפסח, נחתה אצלי בקבוצת הווצאפ ׳החבורה׳ ההודעה באלו המילים: ״ מה דעתכם בחול המועד חופשת קמפינג באכזיב? שמש, מטקות, מים כחולים, טאקי, מונופול והרבה בשר ״, ובלי מחשבה מעמיקה מצד החברים החלו להגיע התשובות: אני בפנים, רעיון מעולה, מצטרפים ועוד מהסוג הזה המאשרים השתתפות.

אני שלא מיהרתי להשתמש במילים המעידות על הסכמה וזאת כתוצאה מהיכרות בעובדות שזו לא חופשה אידאלית ובטח לא משהו שהופך אותי למצב של משקל נוצה, אז בחרתי לחשוב בעניין.

אך לא בהכוונתי ההודעה התגלגלה לילדים, מהצאצאים של החלק שאישרו, והלחץ הלך וגבר כמו גל צונאמי. וכך 10 דקות משיגור ההודעה, 7 משפחות ואנחנו ביניהם אישרנו הגעה, והלב חצוי.

חמישה ימים לפני היציאה נשלחה רשימת הציוד לקמפינג.

ואני שטרם השלמתי עם הרעיון, מתבוננת מכל צדיה של הרשימה הארוכה שאין לה סוף, ושואלת האם זו רשימת קניות להחלפת תכולת בית למשפחה מרובת ילדים או סתם ׳רשימה שחורה׳.

ברשימה הזו הופיע כל פריט הנדרש למשפחה לחיים שלמים וליתר דיוק הרשימה יכולה להיות עזר לכל משפחה שביתם נשטף על ידי גל צונאמי או סתם נמחק כליל מעל פני האדמה ונזקקים הם לרשימה מפורטת לכל פרט ודבר.

החל מטימין, בצלצלי שאלוט, לימון ננסי, ועד למגבות בכל הגדלים כולל לפנים או למטבח, מפתח בלגי, מכונת קפה ניידת, זכוכית מגדלת למעקב אחר נמלים, ואפילו פינצטה למריטת שערות.

מרכז הבית, הסלון, נהפך לסוג של חדר מלחמה וכל בני הבית נהפכו לסוג של מלקטים. ערמות של פריטים וציוד נאספו למרכז הסלון, ביניהם שמיכות, שקי שינה, מזוודות מלאות בביגוד לכל עונות השנה ואפילו ציוד לשלג, במידה והטמפרטורות יחליטו לשנות את מצב הצבירה.

וכך הפריטים ממשיכים להיערם ואנשי הבית ממשיכים להוסיף כל פריט שלהערכתם חשוב או הכרחי כולל פזלים של דורה שאופסנו במחסן הבית לפני יותר מ 5 שנים, ואפילו שמיכי שיצא מהבוידעם.

לילה לפני יציאה.

הילדים מרוב התרגשות נרדמו בשעות הלילה המאוחרות והספיקו להתעורר עם ניצוץ האור הראשון של השמש ולהעיר אותנו, ההורים, בהתלהבות יתרה ובצעקות של שמחה, יאללה יוצאים לדרך, תתעוררו".

אני שידעתי שאלו הרגעים האחרונים לקראת הפרידה מהמיטה הרכה והחמה לטובת 2 לילות הכי קרובים לאמא אדמה, בחרתי לעשות את עצמי כאחת שאיבדה את השמיעה מולם, אך ללא הצלחה.

והבית שנראה כמו מחסן אואט לאט במבצעי סוף עונה, וערמות של דברים מפוזרים בכל חללי הבית, שואלת האם בטוח שמדובר בשלושה ימים ולא במסע לחודש ימים?

ובבהלה צפויה, עברנו לשלב ההנדסה, כלומר הנדוס הציוד לרכב.

בדרך כלל, בשלב זה המבוגרים האחראים מקבלים את ההחלטה שזו כנראה הפעם האחרונה שיוצאים לקמפינג, אך לצערי עד הווצאפ הבא שוכחים מההחלטה וכמעט לגמרי.

ובשלב הזה מבינים את החוסר קורלציה בין כמות הציוד שנאסף לבין האזורי אחסון ברכב.

ואז עוברים לסלקציה, הרחק מעיניהם של הילדים, ומתחילים לוותר על דברים שאין בהם צורך ממשי או חשיבות, ומגלים שיש לא מעט כאלו.

ולמרות שעשרות פריטים הוסרו, עדין חלק גדול מהציוד נותר בחוץ ללא מקום, ואז עולה הרעיון היצירתי שכל אחד מהיושבים יבחר פריט לשבת עליו ועוד אחד להניח עליו את הרגלים, זה המחיר בטיולים כאלה.

ואז שנראה שהכל מהונדס בזווית הנכונה, והילדים שאמנם נראים מוגבהים מהרגיל וגם קצת לא סימטריים אך מרוצים ונרגשים, נזכרים שטרם נארזו המוצרים המקוררים, כולנו רצים לאזור המטבח וחוזרים לליקוט, שבהחלט יכול להאכיל את חצי מתושבי כלכותה ולפחות לשבוע ימים.

זהו, יצאנו לדרך עם רכב שסובל מעודף משקל אך מצליח לסחוב בעליה. וכולם פרט לאחת (וזו אני) מרוצים ומחויכים עם הפנים צפונה, לאכזיב.

בחלוף 22 דקות נסיעה, הבנו שאנחנו כנראה בפקק תנועה ארוך מהרגיל, וזאת אודות לכך שעם ישראל חי, יצא לטייל ברחבי הארץ.

החלק הזה כנראה היה קשה יותר מהאיסוף והליקוט בחמישה ימים אחרונים, שלושה ילדים שיצאו מאושרים עם חיוך של תירס הפכו לעצבנים, צעקנים ובעיקר רעבים. המריבות לא פסקו, וכואב לי, ולקחו לי, ושתו לי אלו המשפטים שנשמעו במשך שלוש שעות ו 48 דק, במקום נסיעה של שעה ו 18 דק. בהחלט אחת הנסיעות הארוכות והקשות במשפחתנו בשנה האחרונה. וכך הגענו לאזור הקמפינג עייפים, עצבנים אך מרוצים.

השלושה ימים עברו בהצלחה למרות שהלילות היו קרים והלינה הייתה חוויה מאתגרת . הילדים היו מאושרים ואנחנו המבוגרים הבטחנו לעצמנו שזה כנראה הקמפינג האחרון, בדיוק כפי שהבטחנו בפעם לפני האחרונה.

ואני שואלת האם הזיכרון שלא לטובתנו הוא מה שמביא אותנו לפחות שלוש פעמים בשנה לצאת לקמפינג?  איזה מזל שהזיכרון שלנו, בוחר רק בזיכרונות הטובים ואת הפחות טובים, דואג למחוק. ולמחוק לטובתנו!