43 שנים אמרתי לא! לא לכלב.

ההחלטה להגיד לא היתה במודעות וברציונליות מוחלטת שאצלי חיות מחמד לא יהיו בבית. הבית אינו מקום טיבעי שלהם ולביית חיה לא מרגיש לי נכון.

אנשי הבית, בעיקר הצעירים בחבורה, בחרו להוביל מאבק עיקש, נקוב במזימות והרבה בדמעות תנין. זה החל כשפתחו בשביתת רעב שאותי הצליחה להפתיע והאבא שהיה גאה ומחויך הצהיר בקול רם, אלו הילדים שלי, בטוח!

אז שלושת הצעירים מגיל 7 עד 11 פתחו בשביתת רעב, ובה הכריזו שהם לא מוכנים לאכול ארוחת ערב במשך שבוע שלם, ועמדו בעניין בגבורה.
בתחילה חשבתי שזה כתוצאה מהבישולים הלא מוצלחים שלי אך מהר מאד הבנתי שזו היתה החלטה מגובשת כחלק מהאסטרטגיה שלהם.

והמשיך בטלפונים למשרד כל שעה עגולה הכוללת בכי, מילים קשות וכמה אמא נוראית אני.

והשיא היה שהם החליטו על דעת עצמם יחד עם האיש שלי, ללכת לצער בעלי חיים ולאמץ כלב, ונראה כבר מה אמא תגיד...

ואמא סילקה אותם ואת הכלב מהבית, ללא עוררין, בטענה שאין כניסה לבית עד שהייצור בעל 4 רגלים, ונקרא כלב, חוזר למקום ממנו הגיע.

למחרת נתלו 189 שלטים ברחבי הבית, ובינהם נכתב: תעשי לנו כלב, אמא. / בבקשה זה חשוב לנו, אמא. / תהי אמא טובה / אנחנו מבטיחים כל מה שתרצי נעשה, רק כלב!

ואני מסתכלת על השלטים שמעטרים את כל קירות הבית ואומרת בקול הכי לא סימפטי- ׳לא חבל על הדפים או על הטונר׳.

וככה חולפות להם שנתיים ואני ברורה ועיקבית בהחלטתי, הרי זה מה שמלמדים בשיעור הראשון באדלר, תהי ברורה ועקבית.

אחרי תקופה קצרה, הצעירה בחבורה ביקשה שיחה אישית רגע לפני השינה, ופתאום היא בקול הקטן שלה עם הלחיים האדומות והדמעות שנשטפות על הפנים במתיקות, שכבר ראיתי קודם אך הפעם אחרת, מבקשת ומסבירה בכל במגוון תרגומים ובכל לשון של בקשה, שהיא רוצה כלב, ובעיקר שהיא רוצה להרגיש אחראית יותר.

ואני לראשונה חווה את הדבר הזה שלהם, ברצון לחיית מחמד, לכלב.

ומכאן היתה נקודת האור הראשונה שלי, שהחלה כנקודה קטנה ומשם צמחה למשהו ממשי.

וכך אחרי המהפך והבקשות הרבות החלטתי שאני מסכימה ומנסה משהו חדש, אומרת כן ל-לא, וממשת חלום משפחתי, לאמץ כלב.

וזה קרה, לקח להם 4 דק׳ בדיוק לרדוף אחרי גורה קטנה שחורה עם נקודה לבנה על האף, ואני הבנתי שמכאן אין דרך חזרה.

קיילי, נמצאת איתנו שנתיים וקצת מאז האיסוף מ'צער בעלי חיים' ואני לא מבינה למה היא לא מופיעה בספח תעודת הזהות אצלנו, כילדה רבעית במשפחה.

היא פשוט כלבה מלאה בחן, שיודעת להעניק כל כך הרבה אהבה וללא תנאי.

היא לא דורשת ולא מקטרת. וכל רצונה הוא להיות בחברתך ולהסתכל עלייך בהערצה שאין לה גבולות.

ואני מסתובבת בתחושת החמצה, איך הסכמתי כל השנים האלו לותר על ההרגשה הזו, למה לקח לי כל כך הרבה זמן, יכולתי לזכות קודם בתחושה הזו ולהנות מכל הטוב הזה.

איך הסכמתי ונכנעתי לאנטי שלי ולחשיבה המקובעת ממנה לא הצלחתי להשתחרר.

ואם אני מעמיקה במחשבות עם עצמי אני מבינה כמה עוד פיספסתי כל השנים האלו אילו היתי פחות מקובעת לכל האנטי המגוון, שאמרתי, כל כך הרבה פעמים.

ורק כי בחרתי לראות צד אחד ולהתנגד נחרצות לצד האחר. מעניין במה עוד היתי זוכה אם היתי פחות מקובעת. החיים שלי בטח היו נראים הרבה יותר מענינים בלי כל ההתנגדויות האלה. מעניין כמה הפסדתי עד היום.

ומבטיחה לעצמי שאני עם האנטי, הלא הנחרץ, גמרתי!

חוסר איזון

אם שואלים אותי מהו הדבר שבזכותו החיים שלי זוהרים כמו קרני השמש או סתם בהירים ולעיתים גם אפורים, כחולים ואדומים אז הייתי מצביעה על מנגנון מערכת הרגש.

המערכת הזו שכולה מבחר רגשות מגוונים של שמחה, אושר וגם דאגה ועצב. רגשות שהם מנוע החיים שגורמים לנו לרוץ, להאט ולעיתים גם להסתכל שם עמוק.

ואם היו שואלים אותי מהו הדבר, הרגש, שממנו הייתי נפרדת ללא כל חמלה אז הייתי אומרת שאצלי ואצל נשים רבות קל להגדיר, חוסר האיזון הריגשי.

ויש לנו כמה ימים כאלו בחודש.

ואם צריך היה לדייק בהגדרה ולרדד את המילים אז הייתי מכוונת בטח לתקופות האלו שאינן מאוזנות ריגשית והכל כתוצאה מחוסר איזון הורמונלי סוג של סטרס גופני. הרפואה מגדירה את זה בתוצאה של שינויים הורמונליים או של חומרים כימיים שונים בגוף המשפיעים על המוח.

משהו כזה שאין לו הסבר או תרגום מיוחד, פשוט חוסר איזון הורמונלי, ריגשי, מוזמנים לבחור את מה שעובד אצלכם/ן הכי נכון. החוסר איזון הזה מבקר אצלי לתקופות קצרות ולעיתים רק לכמה שעות.

רבות כתבו על ההבדלים בין המינים וביניהם על העובדה ש ׳גברים ממאדים ונשים מנוגה׳, ואני במרום גילי, בשנים האחרונות מקבלת את העובדה הזו, ולא מתווכחת. יש הבדל וזו עובדה!

ולא שלא התווכחתי בעבר ולא הסכמתי שקיים הבדל משמעותי בין המינים. אבל בחרתי ובזכות המנגנון הזה שמזכיר לי, חוסר האיזון הריגשי , בלקבל שקיים הבדל מהותי בינינו. אך זה כבר לדיון אחר.

ואם להסביר את המצב ברמה הפיזיולוגית אז זה כאילו הראש מנותק מהלב וכל אחד מהם נמצא בזירה אחרת לגמרי, כאילו אין קשר בין הראש ללב, סוג של בעית תקשורת טכנית ביניהם, שמקש הריסטרט לא פותר את הבעיה. סוג של תנודות קיצוניות במצב הרוח שגורמים להרגיש עצב וגם חרדה ובמילים פשוטות, הרגש שולט בראש ואני במעין סערה כזו שמציפה ברגש לא מאוזן.

אז זה כמו להרגיש שמחה ועצובה באותו הרגע, עצבנית ורגועה בו בעת. ובכלל כל עירוב רגשות שנהפך לתמהיל של סלט המתובל בסוכר והרבה במלח. איזה מזל שרוב הזמן הם חולפים כפי שבאו!

וזה הביטוי לחוסר איזון שאני מנסה לתאר במילים, ההרגשה היא הפכפכה ונתונה לא רק על מצב הרוח אלא גם על היחסים עם הסביבה ואורח החיים היומי וההמלצה היא כדי למנוע נזקים בעלי השפעה ארוכת טווח היא להתחפש לתמרור עצור, שאף אחד לא יתקרב אליי,
כי אני בשתי מילים- לא נחמדה. ובמילה אחת- מכשפה.

בימים האלו אני גם לא מצליחה למצוא כל מרגוע לפתרון, וגם כשאני רואה או מדמיינת את כולם מסביבי בסוג של איזון ושקט ואני מזכירה לעצמי בראש שהחיים דבש ואני המלכה אליזבט,  זה לא ממש עוזר, זה פשוט ימים כאלו שאין בהם איזון .

ובתוך התקופה הזו אני חייבת להמשיך ולתפקד כאמא הכי טובה, לנהל עסק על הצד הטוב ביותר ולהיות אשה לאיש, מעין ימים כאלו שיכולים להמשך שעות או ימים ואני אמורה להיות הכי טובה בתוך ההצפה הזו, כמו הדמיה למאזנים שככל שתנסה לאזן את הצדדים באמצעות משקולות לא תצליח למצוא את האמצע. אבל חייבת להמשיך לתפקד כי יש לך כאן תפקיד. איך עושים את זה? בסוף עושים.

ובסוף זה נגמר, לא יודעת איך ולמה זה פשוט יוצא מהגוף או אולי עובר לבאה בתור, לא יודעת להסביר את זה, פשוט נגמר, והשקט חוזר למסלול עד הפעם הבאה.

בפעם הבאה זה מרגיש כאילו הכל מתחיל מהתחלה, כאילו שכחתי איך זה היה נראה קודם.

ולכם אני אומרת החיים שלי דבש, באמת. פרט לתקופות האלו שאני פוגשת אחת לחודש או אם עושים עליי חסד אז לחודשים.

אבל הכי חשוב שמערכת הרגש עובדת כל הזמן ומציפה אותי במגוון רגשות מעניינים. תודה לך מערכת.  וזה היה על חוסר האיזון שלי.

יחד

יש משהו בסרט שלעיתים נוגע יותר, שם בנימי הלב.

הנגיעה אינה תלויה בעלילה או בדרמה אלא כאשר רגש כלשהו מצליח לגעת בעורק הראשי שם בלב, ממש ככה. לעתים זה מרגיש כמטאפורה, כאילו הצטיידתי באיש מקצוע, אינסטלטור שהצליח לשחרר סתימה וברגע אחד תיקן את קצב הזרימה הרגשית, ואופס פתח ונגע שם בעורק הלב!

הסרט גם לא חייב להיות עטוף בתחפושות ודמויות צבעוניות. זה פשוט חייב להיות משהו שקשור לספקטרום ה'אותנטיות׳, ככל שהתכנים אותנטיים יותר, ככה הם קרובים ללב, ומבחינתי כל מה שקרוב כצעד מהלב אני מאמצת ואפילו מחבקת.

הפעם זה סרט קולנוע שהצליח לחבר אותי למציאות הכי קרובה ללב ולחדד בי איזשהו ערך עליון, שנקרא - יחד.

זה מתחיל כאשר 6 אחים סודנים שנולדו לתקופה של רצח עם בארצם, נקלעים למציאות של חיים לא אנושים ובניסיון הישרדות להישאר ביחד.

עם רצח הוריהם הם מבינים שעליהם לצאת מהזירה על ידי בריחה מהמדינה, סודאן. הדבר היחיד שהנחה אותם זה, יחד. הם הבינו בלי מילים מיותרות שעושים את זה ביחד או לא עושים בכלל.

(רק לסדר את האוזן, מדובר בילדים בגילאים 5 עד 13)

המסע שלהם החל בלי נעלים, סמרטוטים העוטפים את גופם, ילקוט קטן עם כמה זרעים של חיטה, בקבוק מים, ומקלות לצחצוח שיניים. הכי פשוט עם הרבה עומק!

עם כוחות הנפש שהחיים הציבו להם, החלו את דרכם כשאחד האחים חולה והאח הבכור שנחשב לצ׳יף המשפחה, נושא אותו על כתפו, ומוביל את כולם לדרך השקט, שלא ממש יודעים איפה היא, אבל זה נמצא עם כיוון זריחת השמש.

הם צועדים בלי הפסקה ומנוח, ביחד, ולעיתים אוחזים בידיים בשביל לזכור שחום הגוף מזכיר את חום הלב.

מים ואוכל, בקושי נמצא, ובדרך מהלומות ותהפוכות עוברים עליהם. אך ההסתכלות היא מטרה אחת- להגיע למחוז בו יש שקט, ורק ביחד.

הם יודעים ששוטרים בעקבותיהם, ואחרי מספר ימים של צעדה כשהם תשושים, עייפים וחסרי כל הם בוחרים ולא מן המניין לעצור למנוחה באזור פתוח שהדבר היחיד שמסתיר אותם זה אוסף של שיחים יבשים וגבוהים ״ולמזלם״ חוסר התזונה זה מה שהצליח להסתירם היטב.

כשנפלו למשכב על החולות החמים. הצ׳יף, האח הבכור, עצם את עינו רק כשראה שכולם ישנים שנת ישרים, הוא בעצם רצה לראות את הפנים שלא מביעות כל רגש, ומשם איזה שביל של תקוה.

בקרן אור הראשונה התעורר טימו, הצעיר, והעיר את אחיו בסוג של שריקה קלה וללא תנועה, השישה פתחו את עיניהם, נותרו קפואים במקומם וחיכו להוראות מהצ׳יף ליציאה לדרך.

ראשון, עמד והתרומם טימו, והבחין שכעשרה מטרים ממנו  הבחינו בו שני שוטרים חמושים, והחלו לצעוק, מיד התכופף לשיחים והפחד פתאום בלט מעיניהם של השישה. כולם במבט לצ׳יף שיציל אותם לפחות לעוד רגע אחד של ביחד.

הציף, בחר ברגע זה למכור את נפשו למען שמירת האחדות, יחד.

הוא התרומם ואמר שהוא כאן לבד, בזמן צעידתו לעברם, השוטרים האמינו, היכו אותו ולקחוה חזרה עם הפנים לכיוון סודאן.

החמישה שנותרו בלי האח הצ'יף, מבינים שאין זמן להתאבל או לבכות על מר גורלם, מפעילים שיקול דעת מהיר, וביחד ממנים את המנהיג, הציף הבא שיוביל אותם לנקודת הצלה, שלא ממש ידועה אבל קיימת שם באמונה.

וכך הם ממשיכים לצעוד לכיוון האמונה במשך 34 ימים שאחד מהאחים חולה ושרוע על גבם עד שמגיעים לנקודת האור, מחנה פליטים.

במחנה הפליטים הם מתחילים בחיים חדשים. הם מאבדים את אחד האחים שחלה במחלה קשה וממשיכים ביחד הארבעה, בלשמור על צלם האנוש שנותר, המשפחה שלהם.

אך קל להבחין במהלך הסרט איך כל אחד מהם סוחב על גבו משקע כבד על כך שהאח הבכור נתן את נפשו למענם, למען כך שיישארו חיים.

ומרגישים חוסר הוגנות כלפי הקיום שלהם. כאילו שגזלו חיים ממישהו אחר לטובת חייהם, זה היה גדול מנשוא.  זה נראה כמו דבר שלא נתפס, אתה חי במקום מישהו אחר  מישהו שבחר לוותר על החיים שלו למען האחר.

13  שנים אחרי השהות במחנה הפליטים, הם מקבלים את הבשורה הגדולה והמרגשת שניתנת להם ההזדמנות להגר לאמריקה ולהתחיל בחיים חדשים, וביחד, עם השמחה הגדולה וההתרגשות הם עוזבים אך חווים אכזבה נוספת עם נחיתתם ביבשת אמריקה, ביקשו להפריד את אביטל האחות מאחיה. וכך אביטל ממשיכה למדינה אחרת והשלושה למקום אחר.

השלושה לא ויתרו ועשו כל שביכולתם ובדרכם המיוחדת להחזיר את הצלע הרביעית, אביטל, ליחד שלהם.

ומספר חודשים אחרי , אביטל מגיעה להיות איתם כפי שהבטיחו.

אך עדין רדף אותם הרגש הזה, אחיהם הבכור, אשר נתן את חייו למען הצלתם. הם לא יכלו להכיל זאת ומצאו את עצמם, מתקוטטים ומאשימים זה את זה.

לבסוף כשלא יכל עוד, בחר טימו, לחזור לאפריקה לחפש את האח האבוד ולסייע לו לחזור למשפחה, כי הביחד זה מה שנותר להם והוא חייב לעשות זאת למען המשפחה ובעיקר למען עצמו.

טימו, יצא לדרכו ליבשת אפריקה ואחרי חיפוש אינטנסיבי מצא את האח האבוד שהצליח לשרוד והמשיך לחפש אותם במהלך כל השנים האלו, השמחה היתה גדולה שקשה לתאר אפילו במילים. זה היה חיבוק שמתאר לא רק את הגעגוע, אלא גם את ההקלה, ההקלה שלא באמת לקח חיים של אחר למען שלו.

החיים הם מתנה אבל שמישהו אחר מציל אותך על חשבון חייו, אז כנראה שתמיד תחיה לצד החיים ולא באמת את החיים.

טימו הרגיש איך הלב שלו חוזר למקומו הטבעי אחרי כל כך הרבה שנים של אי נחת ולפתע חש את השקט שאין לו תחליף!

טימו ניסה בדרכו ובכלים שרכש לסדר דרך השגרירויות השונות מפלט ויציאה מסודן ואחרי מאמצים רבים הצליח.

השניים מתרגשים ושמחים מגיעים לשדה התעופה אך טימו, רגע לפני עלייה למטוס מדווח לאחיו הבכור, שהוא הצליח להשיג כרטיס אחד ולכן רק הוא עולה, האח הבכור.

הוא תרץ בכך שבזכותו ניתנו לו החיים והוא חייב להחזיר לו את החיים שנלקחו ממנו.

עם הרבה כאב, האח המריא לארץ הזרה לאחיו בכדי לשמר את מה שהבטיחו לעצמם.

טימו שנשאר בסודן, חזר למחנה הפליטים אך הפעם עם חיוך אמיתי, זה היה נראה כאילו הלב שלו חזר למקומו הטבעי ולא משנה איפה הבית שלך כי כל השנים חי בתחושה שלקח חיים של מישהו אחר למען זכותו לחיות, כבר לא קיימת.

זה היה נראה כאילו הנפש שלו זעקה לשקט מסוג אחר. לשקט שלא יכול להיות בשום תחליף סביבתי אלא לשקט שם בבית שנמצא עמוק בפנים, בבית שנקרא הנפש שלנו. וכשהשקט חזר למקומו אז שאר הדברים יסתדרו מעצמם.

ואני אסיים במשפט אפריקאי שמסכם את הערך המרכזי:

"אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד״