למה לא התקשרת אליי?

למה לא התקשרת אליי וסיפרת דבר או שניים על רגשות? או אפילו שלחת הודעת טקסט קצרה המספרת על הרגש הדומיננטי שמטלטל בי.

הפעם זה מופנה אלייך, האחד שמרימים את הראש אליו למעלה כשמבקשים משהו או אולי ליקום או לכל גורם אחר מאוצרות הטבע האחראי ליצירה או בריאת האנושות.

יש לי כמה דברים לספר לך שאתה לא סיפרת לי.

מרגיש לי כמו רבים אחרים, שנולדתי עם אוסף ומבחר של רגשות מגוונים ולמדתי במהלך השנים לארגן ולשכן אותם באזורים הנכונים, ביניהם כמה קרבתי ללב וחלק אחר הרחקתי.  ועל חלק ויתרתי כשלא הרגשתי בהם נוח כמו התלהבות יתר או עודף התרגשות וחלק אחר הצלחתי ללטש עד רמה של יהלום כמו סבלנות, שמחה ועוד כמה, אך על מרבית הרגשות למדתי להיות בשליטה.

אבל יש אחד כזה, רגש, שהשתבחתי בו ומלווה אותי כמעט מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי מתרגמת ומנתחת רגשות.

והאחד הזה נקרא, כעס. דווקא אותו מכל האוסף רגשות לא הצלחתי לנתב למחוזות טובים ורגועים ולכן אליו אני הכי מחוברת, סוג של חיבור כמו תינוק לחבל טבור אימו. וזה רק כי הוא היחיד ששולט בי ולא אני בו, ולכן בו אני בוחרת להתעכב, באחד שחזק מכל אוסף הרגשות אצלי.

הרגש הזה שתמיד מצליח לנטרל כל ניצוץ של היגיון ולהפוך אותי ממצב של כעס ליותר כועסת ואז לא בשליטה.

אני יכולה לכעוס על כל דבר שלא עומד בקנה אחד עם התפיסה שלי, החשיבה או הדרך שלי ובדרך כלל זה קורה דוקא עם האלו שהכי קרובים אליי, וזה יכול להיות דברים שולים או מינוריים כמו לדוגמה כשמכניסים את הכלבה הביתה רגע אחרי שהעוזרת יוצאת, אחרי עשרות פעמים שהסברתי לא להכניס, ואז 5 דק אחרי הבית מוצף בשערות או אפילו שהילד סתם מתלכלך מטפטוף של גלידה,  או אפילו נפילת פירור לחם על הרצפה או סתם לכעוס שלא פינו את הצלחות בסיום ארוחת הצהרים.

יש לי ממש עניין עם הכעס שלי. רבות התעסקתי עם הרגש הזה, טיפולים פסיכולוגים, יוגה, מדיטציה, תה מיוחד שנרקח עבורי ומגוון של שיטות נשימה אשר בדרכים מגוונות ניסו ללמד אותי שברגע שפחות אתעסק בזה או אפילו אחבק את הרגש אז אלמד לחיות מולו בשלום. ואני ניסיתי לכעוס ולחבק ויצא שקיבלתי כעס בריבוע.

כשנולדו הילדים וניסיתי לשדר שקט יצא לי רעש ולעיתים בקול של שופר וכשגדלו הרעש נהיה כבר חלק מהמשפחה.

ואז החלטתי שאולי כדאי לערב את הכימיה ולעבור לאיזשהו איזון באמצעות כדורים כאלו, מהמשפחה של גלולות השקט, הציפראלקס,

אז ניסיתי כמה. והאמת זה עזר והצליח.
הכימיה סייעה לי לסדר את הנוירונים בראש וכאילו שהגעתי לסוג של נחלה ריגשית, מצאתי את עצמי פחות כועסת וזה היה בהחלט פיתרון אך במקביל גיליתי בעצמי שאני פחות מרגישה – שמחה או עצובה או אפילו כועסת  כאילו שמערכת הרגש הפסיקה לעבוד או להרגיש כמו תחושה של חוסר קיום ברגשות, הכימיה פשוט הקפיאה לי את הרגשות.
אז לקח לי שנתיים להחליט שאני רוצה לחזור להרגיש וגם במחיר של ההתעסקות בכעס. והפסקתי.

מהרגע שהפסקתי הציפו וחזרו הרגשות, חזרתי להרגיש ובחרתי שכל רגש שיגיע באשר הוא אקבל ואהיה בשבילו והאמת שחזרתי לחיות וחזרתי להרגיש.

והמעניין שקרה הוא שאני כבר לא עושה עניין מהכעס ולכן הוא הרבה פחות רלוונטי או חלק מחיי וכשאני כועסת לעיתים אז זה בסדר, ותקין. וכן, אפילו נורמלי.

אז כאן בטקסט פתחתי ושאלתי למה הוא למעלה, האחד,  לא סיפר לי איך להתנהל עם הכעס ויותר מזה כעסתי שלא קיבלתי איזשהו אות ממנו בנושא, והיום מרגיש לי שהכעס הוא אמנם חלק ממני ואני והוא חיים בהרמוניה ושלום זה עם זה, ולכן אני פחות מרגישה בו.

ואולי רק שאנחנו מפסיקים להרגיש, לי זה קרה בזכות הכימיה, אז מתגעגעים לכל מה שהכרנו. ואז שחוזרים להרגיש משהו במערכת מתאזן, ומתאפס.

וכשחוזרים להתמודד עם הרגש שתפס כל כך הרבה מקום בחיי, הוא נהפך למינורי ולא משמעותי.

אז פעם הקרובים קראו לי ׳הנה הגיעה גברת כעסני׳ והיום, השקט שבי הם אלו שגורמים להם לאי נחת.

אז זה על הכעס שלי!

פרק ראשון... בקרוב:)

אני יושבת בחדר החשוך ולא מבינה מה עושים מכאן. הוא הטיל את המילים הקשות כמו פצצה על הלב ובחר לצאת מהחדר, בלי תוספות או מילים מיותרות. הוא תמיד היה ישיר בלי הסברים מפורטים ומיותרים, כל השנים הוא ידע להגיד קצר, קולע ומדויק.

ביקש לדבר, עמד בגו זקוף, הסתכל לי עמוק לתוך העיניים ואמר ״ אנחנו 25 שנים ביחד מרגיש לי שהגיע העת לשנות, מגיע לשנינו יותר. מחר אני עוזב״.

ואני בפה פעור מסתכלת עליו בעיניים מבוהלות ולא מסוגלת להוציא מילה, כאילו שהלשון חפרה בור עמוק שם בפנים ובחרה להיעלם.

הוא יצא מהחדר, חדר השינה שלנו, דווקא כאן בחדר הכי אינטימי,  מהמקום הזה ששנינו הכי חשופים אחד לשנייה הוא בחר לסיים את הקשר.

היציאה שלו מהחדר הייתה אלגנטית, בטוחה ומלאה בכבוד למילים. בלי דמעות מלוחות או כל סוג של רגישות אחרת. פשוט אמר ויצא!

ואני שיודעת שלאחרונה הוא רחוק ממני ולא רק מהלב יושבת וכאילו מחבקת את המילים הקשות ומרגיש לי כאילו הן מרחפות ומסתובבות בתנועות מעגליות, כאילו רוצות להישאר כאן.

אני קפואה, לא מסוגלת לזוז או בכלל לייצר איזשהי תנועה, אפילו לרגע חלפה מחשבה אצלי אולי חטפתי אירוע מוחי וזה בעיקר כי לא מצליחה לתקשר עם האיברים שלי בגוף, קיפאון שלא הכרתי קודם.

ואני יושבת ומעלי מרחפות ומסתובבות המילים שלו, מילה אחר מילה. אני זוכרת אפילו את האתנחתא הקלה שלקח רגע לפני שיצא מהחדר והכל בקור רוח ונטול כל רגש.

ואני, מה באמת חשבתי לעצמי שיפגין איזשהו רגש של אכפתיות בסיטואציה הקשה הזו, הוא בטח חשב ארוכות על אלו מילים ישתמש וניסח אותם במגוון וריאציות אצלו בראש, כזה האיש שלי, הוא תמיד שקול ובוחר כל מילה, יודע לסנן וללקט את המילים הנכונות והמדויקות, הן אף פעם לא מתבלבלות אצלו.

ואני שכבר חודשים רבים מתחמקת מכל מגע ומצטרפת למיטה רגע לפני שהוא נרדם, ואפילו כוחות או אנרגיות להקשיב לסיפורים שלו לא היה לי. לא יודעת למה. כאילו שהכנתי את התשתית למצב הזה.

אולי רציתי לגמור את הקשר ופחדתי לבחור את המילים? או שלא, לא באמת יודעת מה קורה אצלי, אולי השיגרה, ההרגל, השנים שחלפו להם, אני לגמרי מבוהלת.
שאלות רבות מציפות אותי- איך ממשיכים? מה אומרים לילדים? ההורים שלי האם ישברו מזה? ואני מה איתי- האם ארגיש עוד פעם?

והמילים שמממשיכות לרחף בצורה אובלית בחדר, מעלות שאלות רבות על החיים שלנו.
היו לנו שנים יפות, מלאות בתשוקה והרבה מגע. הוא כל הזמן רצה לגעת בי כאילו החום גוף שלי נתן לו את הביטחון בקיום, בקשר ובכלל בהרגשה שאנחנו עוד כאן.

אני ידעתי כל השנים שאנחנו משלימים איש את רעהו, והכרתי בקווי הדמיון שלנו- אהבנו לבלות ביחד, בעיקר לשבת לנתח ולחקור זוגות בסביבה, הרי אנחנו בעלי הניסיון, ובעיקר הוא ידע לנחש איזה מספר מפגש זה שלהם, ובסוף היה ניגש אליהם ושואל, ותמיד צדק.

זה היה האיש שלי. תמיד מדויק!

ועכשיו אני כאן בחדר החשוך, עם מילים שמרחפות ואני לבד. הלבד הזה שהקפיא כל חלק בי.

ורגע לפני שאני בוחרת לפתוח חלון בעיקר בכדי למצוא דרך שהמילים ינועו מכאן, אולי האויר הצח יערסל אותם ויעביר אותם להיות מה שהם  בסך הכל מילים באטמוספירה.

הדלת נפתחת, והוא נכנס לחדר.

הוא עם עיינים אדומות, עומד ומסתכל עליי לכמה רגעים בשקט ואז אומר- אני מצטער,

אני באמת מצטער, אני יודע שנשבענו להיות לנצח, להזדקן יחד ואפילו הבטחנו שבפנסיה שלנו נפתח מוזיאון לפסלים מחול, אבל אני מרגיש שהתייבשתי.

אני מרגיש כמו באר מרוקן ממים. אני לא רוצה לחפש אשמים או לשאול שאלות, למרות שהראש שלי מתפוצץ, והלב שלי נשבר. תגידי משהו...

ואני מולו, במצב של ישיבה  והגוף ללא תנועה, לא מצליחה להזיז אפילו אצבע.

ואומרת אני חושבת שאני עוברת אירוע מוחי, הוא נבהל וניגש אליי. התקרב ממש קרוב, הצלחתי להריח את הריח סבון שלו מהבוקר, ואמר אני ממש מצטער אני באמת חושב שמגיע לך יותר טוב.

ואני מסתכלת עליו קרוב, עמוק לתוך העיניים וכאילו מחפשת את האמת!

ואומרת- אולי ננסה עוד פעם? עברנו משברים כל השנים שלנו והצלחנו להתגבר עליהם.

והוא אומר, זה באמת מה שאת רוצה? תנסי רגע לחשוב ולהיות עם האמת שלך. הרי את לא רואה אותי ובטח לא מרגישה אותי, הרבה זמן.

ואת יודעת שאני צודק!

משהו נגמר בינינו, אני כבר לא מרגיש כל רגש.

ואני שותקת, כי יודעת שהוא צודק. אני באמת הפסקתי להרגיש. לא ידעתי שגם הוא. חשבתי שככה זה אחרי כל כך הרבה שנים ביחד מפסיקים להרגיש. פשוט חיים ביחד בשביל הביחד.

אבל שנינו הינו בזירה אחת והפסקנו לרצות בעצמנו ובביחד שלנו.

והוא אומר- תגידי משהו. תגידי שאני צודק.

ואני שותקת ואומרת אני לא מרגישה את הגוף שלי, הוא ממש מנותק מהראש שלי. אתה חושב שאני עוברת אירוע מוחי?

והוא- לא יקירה. את לא עוברת אירוע מוחי. את לא מסוגלת להודות שבינינו נגמר.

אבל אם תסתכלי עמוק שם אצלך, תכירי בעובדה שזה נגמר מזמן.

ואני אומרת לו, אתה זוכר שלפני כמה שנים הלכנו לברוריה, יועצת זוגית שהסבירה לנו כמה אנחנו דומים ומדי פעם בגלל הדימון אנחנו צריכים לתת רגע לעצמנו ולזכור שכל אחד רוצה משהו אחר?

לאן את חותרת, הוא שואל,

אולי פשוט תיקח הפסקה , תיסע לאינשהו. תחשוב על הכל.

ואני אחזור לטיפולים הפסיכולוגים שלי ואנסה לברר מה קורה איתי.

בוא ניתן צ’אנס אחרון לקשר?

והוא מסתכל עליי, ודמעות זולגות ולא מפסיקות.

ואומר, אני לא רוצה עוד.

ככה האיש שלי, יודע תמיד מה הוא רוצה במשפטים קצרים. תמיד היה מדויק.

ואני מסתכלת עליו ורואה את הנחישות המדויקת שלו, איך הוא יכול להיפרד מהביחד שלנו. למה אי אפשר להמשיך ככה. הרי אפשר להישאר ככה, אנחנו יודעים להיות טובים אחד לשניה.

או שאולי הוא צודק, אני הרי לא מסוגלת לדייק כמותו. הוא זה שעזר לי כל השנים לדעת מה מתאים ונכון עבורי ועכשיו הוא בוחר במדויק עבור שנינו.

איך ממשיכים מכאן? אני שואלת

והוא עונה, פשוט נפרדים.

כל אחד מאיתנו יעבור למקום אחר ונפגש בחגים. לא נוותר על החגים עם הילדים והמשפחה המורחבת. נדאג לשמר את המשפחה שלנו, הרי בכל זאת זו יצירת המופת שלנו, ויש לנו במה להתגאות.

ואני עדין יושבת, ולא מצליחה להזיז משהו מגופי. אני בקיפאון.

ואיפה נעשה את החגים? אני שואלת ויודעת שהשאלה טיפשית ולא רלוונטית, אבל אני לא יודעת מה לשאול או מה להגיד.

עדין המילים שלו מרחפות מעל החדר בצורה אובלית וחשבתי ששאלה לא קשורה למצב תשנה את האווירה, או תחליף את המילים בחדר.

הוא מסתכל עליי, והדמעות ממשיכות ואומר, איפה שתרצי.

ואני יושבת ולא זזה, מבינה שהוא בחר בשביל שנינו. הוא תמיד ידע מה טוב עבורנו.

ואני שפוחדת מהמציאות החדשה ומבינה שהוא צודק, בוחרת להישאר עוד כמה רגעים בקיפאון שלי ולהבין שאני חייבת להפשיר למען המצב החדש. הפרידה!

הרגע הזה שבו כמעט...

10 שנים אנו נתלים ברגע הזה שבו כמעט...
זה היה כמו מטוטלת שכל תקופה קצרה מטה את המאזנים למתח שבין הצלחה או כישלון.

ככה זה כשאת נשואה ליזם, סטארטפיסט שעוד הרבה לפני הצעת הנישואין ביקש להוסיף סעיף בכתובה, שבמידה והקשר שלנו מתהדק חשוב שאקח בחשבון שהוא מתכנן קריירה תובענית עם לא מעט היעדרויות מהבית.

וכך קרה, הוא הקים סטארט-אפ בשנות הנישואין הראשונות שלנו והחל בדרכו התובענית אך חדורת המטרה, כפי שהבטיח. במהלך תקופה שארכה כ- 10 שנים הבית וכל משמעויותיו נתלה על כתפיי ואני עומלת ומתנהלת לבד במערכה עם שלושה פעוטות, וקריירה לא פחות תובענית אך בלי תוספת של סעיף בכתובה כפי שהוא דאג וגיבה את עצמו.

10 שנים הוא וגם אני כשותפה לחיים, היו ברגע הזה של כמעט הצלחה או כישלון. משפחה שלמה ממתינה לשינוי או תוצאה או סתם משהו שינוע, ואני בעיקר חיכיתי לרגע שבו המשפחה תשמור על צו האיזון, שהילדים יכירו בנוכחות של שני הורים בבית כמו סתם משפחה רגילה.

ואז זה קרה, בתוכי ידעתי שהוא לא ירפה עד שיגיע לתוצאה שייחל. הרגע הזה שחיכינו לו, החברה נמכרה, והרגע הגיע! ובעיקר ידעתי שמכאן יגיע הבלנס לתוך הבית, למשפחה שלנו.

קיבלנו את התשובה החיובית שהייתה סוג של משהו אבסטרקטי. זו תחושה עילאית של הצלחה שלו וגם קולקטיבית של המשפחה, תיאור של רגע ״כמו לרחף ולגעת בשמיים״. החברה שעשר שנים הייתה על המדף נרכשה על ידי אחת מחברות הענק וכן זכינו ליהנות מאקזיט משמעותי.

והרגע הזה לקח אותי לעוד מקום שלא נתתי לו מקום או חשיבה, כי הוא היה חלק ממני ולעולם לא קיבל תשומת לב, הפשטות.  

אני מאמינה באורח חיים בה פועלים, חושבים ומתרגמים את הדברים באופן פשוט, בפשטות כלומר חיים פשוטים ללא מורכבויות, דברים ברורים ואותנטיים.

לפעמים הפעולות שלנו מתאפיינות במוגזמות, כך שכולם יהיו חייבים להסתכל או לדבר עליהם. אצלי זה לא ככה, כי הפעולות שלי פשוטות ולא מורכבות, כשאני עושה בפשטות אני מגלה שהמעט זה הרבה.

וכך אני דוגלת בלהסתכל ולפעול בפשטות. אז איך מכאן ממשיכים שההון המשפחתי השתנה, המצב צבירה של המשפחה עובר סוג של מטמורפוזה ואני מוצאת את עצמי מסתכלת ברגע הזה ושואלת מה עכשיו איך ממשיכים- פשטות או שינוי? האם רוצים בכלל בשינוי?

אני כאדם פחות מאמינה בחומר או במעטפת החיצונית ויותר בעומק ובמה שיש לאדם להציע ברמה ערכית ובפשטות.

שכשיש עודף בחיים וחיים בחיי מותרות וללא גבולות אז החזון והרצון להצליח תופס ממדים אחרים והופך את האדם לאחד שפחות רוצה להתאמץ.

ואז מגיע נושא המעטפת, זו שדרכה אתה נראה או איך אתה נראה? וכאן גם מגיע הרגע שאני לא מוכנה לרדוף אחרי מוצרי צריכה ולבזבז הון בתמורה לפריט בעל שם דבר או סתם נתפס כמותג יוקרתי, מה שאני קונה לעולם לא סיפק לי את ההרגשה. אם אני רוצה להרגיש טוב אז שיעבוד למוצרים לא מוביל אותי לשום מקום רק למסע של אבדון ולהרגשה נוצצת אבל ללא תוכן.

כמה פשוט להסתכל על הכל בלי לחשוב מה יגידו עליי או מה יעשו או איך ינתחו את מה שעשיתי.

ולא מצליחה להתנסות או לחוות אחרת, בוחרת להמשיך באורח חיים של פשטות. בדרך בה חונכתי ובה אני מחנכת את הילדים שלי, שקונים רק מה שצריך ופריטי אקססוריז ואופנה רוכשים באואטלטים או בסוף עונה וממשיכים לשמור על הפשטות בתוך הבית.

יש משהו בפשטות שדרכו אני מצליחה למצוא את השקט ואת הדיוק ומבחינתי הוא ערך עליון, כל תוספת גורמת לי לחוסר איזון.

כי הרגע הזה של הפשטות הוא מה שהצליח להצמיח ממני את כל האושר שהשגתי עד היום וההגדרה העצמית שלי עוברת דרך משהו פנימי שנמצא בשליטתי.

הסביבה הסתכלה עליי ובחנה אותי מכל צד אפשרי ואני לא הבנתי למה אני צריכה לשנות את מצב הצבירה שלי אם אני מרגישה בנוח עם הקיים.

וככה תחת עין בוחנת ומבקרת חלפו להם יותר מ- 3 שנים ואני מבינה שלמרות שזכינו, אנחנו שומרים על הדרך בה אנו מאמינים, הפשטות.
הפשטות, היא זו שמאפשרת לנו לשמור על אופטימיות, אמונה בעצמנו, רצון להצליח ודוגמה לילדים על מהי דרך ומאמץ.

וזה על הרגע של כמעט הצלחה או כישלון, ובסוף הצלחה.