תמיד הסתובבתי סביב הזנב של ׳עצמי׳ בעיקר לאתר אחר השקט אך כמעט ולא הצלחתי למצוא.
גם שהסתובבתי מהר לא הגעתי אליו, הזנב היה קצר מכדי לאחוז בו
ומתוחכם בכדי לעצור.
המירוץ, המהירות והרעש הם מה שגרמו אצלי ל'שקט מדומה' והיום אני מבינה שלשקט ולרעש לא היה גבול שניהם היו מפוזרים באויר החלל ובעלי
תרגום זהה.
ובעת הזו, כשהזנב נפרד מהגוף כי אין לו לאן לרוץ והראש ממשיך לרוץ
אחריו מתוך הרגל אז הרעש והשקט בעלי יכולת להפריד כוחות ולחזור כל אחד למקומו הטבעי.
בעוצר- השקט חזר ליסודות, לחיבור העצמי. המילה הזו שכל רגע בחיים, אלו מלפני שבוע, ניסיתי להשיג ובעיקר מה שהצלחתי זה שקט בדמיון.
כמו תנועה כזו של מרדף בה מנסים כל הזמן להגיע, להשיג, לשבור שיאים, לעשות איירון מן, סופר מן ואפילו איש אשכולות. תגידו- לא התבלבלנו?
לא שכחנו שאנחנו כאן בכדי להיות בטוב עם עצמנו וללא שום כתר
(תרתי משמע), הכתר הוא רק אנלוגיה לחיבור העצמי וללא תוספות.
העוצר מסייע לעצור מלכבוש פסגה נוספת ומנתב ליסודות, לקיים, לפשטות ולחיים שקיבלנו בחסד עליון ואף פעם לא חשבנו לעצור
ולהודות.
ומזכיר לנו כמה חשוב להיות עם עצמנו והקרובים לנו ולחבק
אותם ואותנו חזק, שנראה שבמרוץ החיים לא עשינו מספיק,
ומחזיר אותנו להסתכל להם עמוק באישונים ולהגיד להם בשקט לתוף האוזן 'אנחנו משפחה ואנחנו ביחד,
ולא משנה לאן תגיעו ומה תשיגו אלו היסודות שמחברים אתכם ולא רק בדמכם'.
אז העוצר כאן ולא ידוע לעוד כמה זמן וכשיגיע העת וימאס לנו אז נצעק חזק שהבנו משהו על הקיום כאן ואולי התא וירוס יבין שתפקידו כנראה מוצה. ובמידה ויישאר עוד אז נזכור לחזור עמוק יותר ליסודות, לפשטות ולקיים עד שיעלם כמו שהגיע.
ובנימה אישית זו אני משתפת שהשקט בעת הזו מלמד אותי להניח את הרעש
מחוץ לשער הכניסה של הבית ולהיפרד ממנו לשלום, ולהגיד שלום והפעם גם לא להתראות.
השקט הצליח להחזיר אותי עמוק פנימה ולהזכיר לי כמה לא הצלחתי שנים רבות לעצור ולהסתכל ועכשיו
כשהגישו לי על מגש וכתר, אז לוקחת ומאמצת ומחבקת חזק לקראת התארגנות הלידה המחודשת.
את התקופה הזו נעבור ובתקווה גדולה שנשאר בריאים ומאוחדים והכי חשוב שנשכיל לצאת חדשים משם♥️
