יום שישי, 12 ביוני 2015

התרוקנות


התרוקנות.  
סתם יום מבאס עבר עליי... זה התחיל בבוקר שנראה כמו כל יום, השמש זורחת ואני משכימה קום ליום חדש.
זה בטח לא רלוונטי לדון בשאלה אם יש בכוחי הבוקר את היכולות והאנרגיות לארגן שלושה ילדים, המשימה חייבת להתבצע.
והנה זה מתחיל... מתחננת לבן החמש וקצת שישתף פעולה וממשיך בזה שאני נובחת על כולם להזדרז,
ובטח לא יכול להיות שאמא יהודייה טובה תוציא את הילדים שלה בלי ארוחת בוקר? עד כאן, לא מתכוונת לסחוב איתי את היסורי מצפון בעניין התזונה שלהם ובטח שעוד לא התחלתי את היום, גדול עליי!   
אז מתפשרים ואוכלים קורנפלקס מהקטגוריה של הבריאים. וזהו הגיעה השעה, רבע לשמונה, השלישיה בדרך החוצה ורק בהערת סוגריים אני ״מלבישה״ את הקטנצ׳יק על הגדולות שידאגו לקחת אותו לגן, הרי זה קרוב, רק מאחורי הבית והנה התחלה של עומס על היסורי מצפון.  

נותרו לי 21 דק׳ להתארגן על עצמי, להתפנפן ולהראות צעירה לגילי😜 ולצאת ליום מטורף של פגישות ומלאאאא משימות. תוך כדי תנועה מתאמת תור לרופא שיניים לאחת מהשלישייה, מתאמת מועד לקלינאית תקשורת, מדברת עם חברה בשביל להרגיש שיש עוד תחומי התעניינות בחיים שלי ואז פוצחת בפגישה אחר פגישה.
ואז הפגישה האחרונה הצליחה להתיש אותי, וגם לבאס אותי ולהחזיר אותי עוד הפעם להתמודדויות האלה שלי.
אוף אין לי כוח להתשה הזו. במקביל ותוך כדי האחת מהשלישייה מנסה לסחוט אותי טלפונית בבקשות ודרישות והשנייה מהשלישייה צועקת למה היא ולא אני... בקיצור חגיגה!
וסוף סוף שכמעט נגמר, מאחרת לאסוף את הקטנצ'יק מהצהרון... שוב האחרון שאוספים... והנה אני מוסיפה לעצמי עוד קצת עומס למכבש יסורי המצפון.
חוזרת הביתה, "העבודה השנייה" והרי מישהו כאן צריך לשמש כנהג מונית להסעות חוגים, נכון? וממשיכה לסחוב בבטן את המועקה שלי מרגישה איך בגוף המועקה תופסת לה ככה מקום טוב טוב ולא מצליחה לשחרר אותה...


ושלא אשכח לציין שכמובן האיש שלי לא בארץ, טוב ככה זה כשצריכים אותם! והמועקה ממשיכה להתלוות אליי, כבר מצאה לה מקום מצוין עמוק בבטן בצד הימני, אמיתי ממש חשה אותה כמו איבר בגוף!
ועד ממש רגע לפני שמתחילים מקלחות ילדים נשמע צלצול טלפון... מתקשר אליי האיש שלי שנמצא שם מעבר לים ואז אני כמובן פוצחת בבכי המלווה בדמעות התנין שלי, וסוף סוף המועקה הזאת שיושבת שם בפנים מתחילה להתנודד וחייבת לצאת החוצה... והוא מנסה לתת מענה מהצד השני וכל כך מרגיע אותי.
וזהו אופס אני מרוקנת. כן התרוקנתי. המועקה איננה!
חלפה ונעלמה... וואה לקח לה חתיכת זמן



 

 

2 comments:

  1. דור, כל כך מעורר הזדהות.
    איזו אמא לא מרגישה כך מתוך ים העיסוקים שיש עלינו (מה שאת קוראת "התמלאות").
    אגב לגבי ה"התרוקנות" אני ממש מקנאה בבעלי שהוא מסוגל לעשות את זה,
    הוא חוזר מהעבודה ויכול לשכב לו בכייף מול הטלויזיה בעוד אני ממשיכה להיאבק ברשימת המטלות והמוח הקודח.

    השבמחק
  2. אורית היי, תודה רבה על תגובתך! איזה מזל שיש הבנה בינינו הנשים... זה סוג של חצי נחמה. אנחנו צריכות לזכור שהתברכנו בכוחות על טבעיים שיש בידינו את האפשרות לתמרן ולעשות כל מה שצריך, והכי טוב. אז רק בשמחות:)

    השבמחק