השכונה הכי שקטה בעיר.
השבוע ביקרתי בבית העלמין הצבאי באשקלון, הלכתי לפגוש אותך- איציק, בן דוד יקר! אתה יודע לא באמת לפגוש?!?! אך השנה בחרתי לשתף אותך בחוויה שלי.
אתה יודע שכבר שני עשורים וחצי אנחנו מגיעים לבקר אותך שם ואתה כל שנה שותק ושותק מחדש.
בשנים הראשונות הנסיעה אליך לשכונה ארכה חצי שעה והשנה כמה מפתיע, נסענו ללא הפסקה כשעה וחצי... ואני שאלתי לתומי האם זה בגלל שרבים מגיעים לבקר אותך ואת חבריך לשכונה או שפשוט התווספו דירים חדשים?
ולצערי התשובה, דירים חדשים בשכונה!
וגם חייבת לשתף שהשנה התרשמתי מעומס וצפיפות מגורים אצלך בשכונה, ומקווה בשבילך בן דוד שבשנה הבאה תחשבו אצלכם על שדרוג תכנוני ארכיטקטוני. דרך אגב, אם צריך המלצה על איש מקצוע ואפילו מומחה תסמס ...😜
בקיצור, סיכמנו....תתקדמו שם עם התכנון העיצובי בשכונה. רק לידיעתך, היום כבר לא טרנדי עיצוב שתי וערב, אנחנו לא במנהטן אתה יודע, זה רק אשקלון!
ואצלנו בשכונת החיים התקדמנו מאז לעיצוב מודרני ואקלקטי בצבעוניות הרמונית. בקיצור נקודה למחשבה בשאיפה למעוף בשנה הבאה!
אבל אצלכם בשכונה חתיכת שקט אמיתי.
הפעם כשפסעתי בין שבילי רשת השתי וערב הכרתי את החברים שלך בשכונה, צעירים שם אצלכם.... הגיל הממוצע הוא 22 והמקסימלי 26. סחתיין עליך דוד, צעיר לנצח ותמיד תמיד בחברת צעירים.
אבל שקטים אתם. שקטים.
בצפירת דומייה, המבקרים הצטופפו להתייחדות משותפת, רגעים של שקט והקשבה לשקט.
לא באמת יודעים למה להקשיב לרעש הקול צופר או לרעש המתחולל בתוכנו. להערכתי הרוב בחרו לחבק את השקט.
זה יום כזה בו מקבץ עצום של חיים המבקשים לחיות בשקט מגיעים למענכם, להרכין ראש ולהגיד תודה. תודה על כך שבזכותכם אנחנו כאן, חיים. והכל בשקט.
ודווקא מהמקום הזה, הכי סימבולי בו כולם עומדים בצפיפות, ללא תלונה כלפי האחר, וכל כך צמודים שכמעט אוחזים ידיים זה לזה ובידיעה שכולנו כאן בשבילך, בשבילכם. והכל בשקט.
ואנחנו עומדים בצמידות לקבר שלך מתבוננים בנוף אצלך מהמרפסת, כאילו מצליחים לראות משהו מאחורי האבן הקרה הזו ובעצם כשמעמיקים בהתבוננות רואים רק דבר אחד את הכאב ופוגשים אותו בעינים.
כשממשיכים להציץ מהנוף אצלך...דרך אגב,זה סגנון כזה חדש מהשנים האחרונות בו כולנו סקרנים לדעת מה קורה ״בבית של האח הגדול״ בעצם רוצים לדעת עם מי אתה מבלה שם ורוב הזמן,
ואין ממש מסקנות של ממש. אבל מתבוננים בשקט.
והצפירה הזאת שחדרה לכל פיסה בגוף, לרגע מזכירה את הסערה הגדולה בתוך השקט הזה.
ועדין כולנו בשקט מקשיבים ודומעים ומקווים שאולי בשנה הבאה נבקש לזכור אחרת או נאמץ עמידות אחרת.
נשאר לקוות ובשקט!
