יום חמישי, 30 במאי 2019

הרגע שלא הכרתי את עצמי




אני יושבת מולה, הפנים שטופות דמעות שזולגות ולא עוצרות, ואומרת בקול נחוש ובביטחון, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת היריון".  
היא, נטולת כל רגש או אכפתיות, מרימה את קולה ומסתכלת עליי במבט כועס ואומרת ״את יוצאת מכאן ועכשיו אחרת אני פונה לאנשי הביטחון שיפנו אותך״.
העובר בשבוע ה- 19 לא התפתח ומכאן הדרך קצרה, הפסקת הריון. ואני כולי כאב, ולא פיזי, ואפילו מרגישה את הסדקים שבלב, בקושי מצליחה להכיל את הבשורה המרה,
אני מיישרת מבט לעברה ובקול שבור ושקט חוזרת שנית, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת הריון״.

היא, האחות הראשית בוועדה להפסקת הריון עם פנים אדומות מכעס, מאיימת ונוברת בבליל של מילים ומשפטים שכל מילה קשה מקודמתה ואומרת שתעביר אותי לאחרונה ברשימה.
ואני בתוך הרעש הגדול שנוצר מגלה משהו בעצמי, דבר שלא הכרתי קודם, משהו שלפתע חזק ממני. את הכאב אני מכירה מהחיים בוורסיות מגוונות ולמדתי שאין דרגה לכאב, כשהוא קיים אז הוא כואב.

אני אמנם בתחושה של חלל גדול בתוכי אך רואה לראשונה משהו חדש בי: את הנחישות  והחוסר פחד, הרי בזמן הקצר הזה, בישרו לי בשורה שטרם נעכלה, ומכאן אף אחת בחלוק לבן לא תגיד לי מה לעשות ובטח אם לפנות את המקום, ומתוך כל הכאב אני דורשת מועד להפסקת הריון שאותו אני חייבת.


והאיש שלי שלא מצא עוד נחמה לעצמו, מבקש ברוך ובנעימות שאשתף פעולה ואני בעמדתי, מכאן אני לא יוצאת בלי תאריך.

להריון הזה לא חיכינו הרבה, מהרגע שהחלטנו שאנחנו רוצים להרחיב את המשפחה,
זה פשוט קרה
. ההתרגשות הייתה בשיאה והמחשבות לדור ההמשך יצרה אוסף של פרפרים צבעונים ומרגשים בתוכי.
ולפתע שאני רק באמצע הריון, בבדיקה שגרתית מקבלת את הבשורה על עובר שאינו מתפתח ויש לסיים את הריון.

לא ידעתי שיש בי את היכולת או הכוח, בעודי בהצפה ריגשית לעמוד מול הגברת בחלוק הלבן ולדבוק בהחלטתי. אני מכירה את עצמי כאחת שמסתגרת בעצמה בעת הצפה ריגשית, ואפילו נכנסת למצב של אפטיות וללא תנועה. תמיד בחרתי במצבים האלו להיות עם הכי פחות מילים או קשר עם הסביבה ובעיקר נטולת כל כוח לשנות, לבקש או לדרוש.
והרגע הזה שאני בכאב בעוצמה שלא תבייש את סולם ריכטר אני מכירה כוח חדש שמנסה לשלוט במצב, ואפילו לדרוש. ומבינה שעד שלא אדע מתי נפרדת מהחיים המתפתחים בתוכי באופן רשמי לא אתן מנוחה לעצמי ולסביבה, ואת הכוח הזה לא הכרתי קודם.


ואחרי מספר קריאות מצד הגברת בחלוק הלבן, הגיעו מהביטחון, שניים חסונים וגבוהים שהוזעקו בבהלה למחלקה, קיבלו הודעה על הפרת סדר ושיבוש תהליכי עבודה.
נכנסים בריצה לחדר במחלקה האפורה בבית החולים ומגלים להפתעתם אישה עם עיניים אדומות יושבת בטוחה בכיסא ולצידה אחות בחלוק לבן זועפת ומצביעה על הבעיה כאחת שמעכבת לה את הסדר בעבודה.


בינתיים במסדרון מצטופפים רבים לראות את הנעשה, הרי משהו מעניין קורה במקום האפור הזה ושומעים קול אחד צועק ומתריס, עם הרבה חוסר רגישות, כן ההיא בחלוק הלבן.
ואני שלא מצליחה להוציא אפילו צעקה אחת, מבינה שלמרות הכאב אני ממשיכה בנחישות בבקשתי.
ודווקא במחלקה הזו שמגיעות נשים ולא מבחירה להפסיק להרגיש את החיים שנוצרו בתוכן, נמצאת אחת, לנצח על המקהלה,  נטולת כל רגש, האם זה מה שחסרי אונים צריכים לידם בעת משבר, נטולי רגש.
הרי מה כבר ביקשתי, לדעת מתי אפסיק להרגיש את החיים המתפתחים בתוכי.

והשנים החסונים עומדים ומבינים שהוזעקו לשווא,  
האחד מתקרב אליי,  ומניח יד על הכתף שלי וברוך ובנועם מנסה לבקש שאפנה את המקום. ואני ממשיכה בשלי, מכאן אני לא יוצאת בלי מועד להפסקת הריון.

הוא ניגש לאחות בחלוק הלבן ומבקש ממנה להבין את המתרחש בגזרתה,
והיא שצועקת מסבירה שהיא לא מוכנה לעבוד עם נשים עקשניות שלא מגיעות בזמן ולכן היא מענישה אותי על התנהגותי. והוא שכנראה ניחן באינטליגנציה ריגשית מפותחת לוחש לה כמה מילים ואז קורה משהו, הפנים שלה נהפכות לרכות יותר והיא נראית כאחת שמבינה משהו.  ואז ניגש אליי ולוחש לי באוזן, הכל בסדר!
היא חוזרת למקומה, מקישה על מקלדת המחשב ומדפיסה משהו, מגישה לי אותו ואומרת שיהיו לך חיים טובים. אני מודה לה ויוצאת החוצה עם המועד המיוחל.

התאריך הזה הוא לא מה שעשה את השינוי בכאב, הוא בסך הכל הרגע שדרכו הצלחתי לעשות משהו בכדי למצוא איזושהי נקודת אור.
וידעתי שרק שאדע מתי זה יגמר אמצא את הדרך להחזיר לעצמי את האיזון.

זה הרגע לפני כ 15 שנים שבחרתי מתוך הכאב לא להסתגר בעצמי ולנסות לחפש מה יביא לי את הדרך לשקט, ומאז הרגע הזה מלווה אותי. כל פעם שחשה במשהו עוצמתי אני מחפשת את נקודת האור, ונלחמת לשם עד קבלת האור.



















יום שני, 20 במאי 2019

סיפור על תמונה


זו תמונה שמלווה אותי שנים רבות בעיקר שאני חוזרת בזמן ומדמיינת את עצמי, בממדים של פעוטה.
ובין שכבות התמונה אני מבינה גם כמה דברים על החיים, שלי.

נולדתי כשאחי הבכור בן שנתיים וחודשים. ושנתיים וחודשים אחרי הצטרפה אחותי והפכה אותי לילדה מרכזית, לשני אחים, שכל אחד בפער של שנתיים וחודשים, ממני, בדיוק.
זו הייתה ילדות בחוויה של חבורת אחים, בה שיחקנו באותם משחקים ועולמות התוכן שלנו היו זהים ומחוברים כשתי וערב.
בבגרות, כל אחד בתקופה שונה, יצא לדרכו הפרטית עם צידה, סוג של ארגז כלים אשר נאספו ולוקטו להם מגוון של תובנות, משפטי מפתח, אבני דרך מהם חוזקות וחולשות וזאת אודות לשהותנו לצד דמויות מחנכות וערכיות שסייעו בלדעת משהו על החיים.
אצלי ואצל אחיי היה משהו שרק שלושתנו הכרנו היטב, בלי תוספת של מילים, וזה שלנו. כאן בתמונה!

התמונה שלי היא תמונה שמסכמת דבר מהותי בחיי ובעצם מלמדת לא רק מה קיבלתי אלא מה אני צריכה להעביר או לתת לסביבה, לחברה ובעיקר לדור ההמשך שלי. וכהורה, מזכירה לי מה עליי ללמד את הצאצאים שלי.

כשמפרידים את שכבות הצבע בתמונה, מקבלים את כל מה שלימדו אותי ובעיקר את כל מה שאני יודעת על מהי הקשבה, תקשורת, סבלנות, ראייה מרחבית, חיבור לעצמי ובעיקר את המילה, מעוף, חשיבה יצירתית.
גדלתי להורים שהגיעו כמהגרים, למדינה שרצו וחלמו, מדינת היהודים.
ללא היכרות עם השפה ואפילו לפערי התרבות או הנורמות החברתיות. הם סיפרו על האתגר הגדול כמהגרים במדינה זרה ועל הדרכים היצירתיות למציאת תקשורת או סתם חיבור לסביבה. האתגר היה גדול, אך בדרכם המיוחדת מצאו את ההצלחה.

שנולד הדור החדש, אנחנו הצאצאים, רצו להעניק את הטוב ביותר, ידעו שיש להתחיל בצד הערכי והדברים שתלויים ביכולות הבסיסיות של האדם להפיק את הטוב והנכון מעצמו ועבורו.

את המילה מעוף, כמילה, הוריי הכירו כמשמעות לחיים יצירתיים ובדרכם המיוחדת ובחיפוש מילים מקבילות ודומות, הם הסבירו את משמעות המילה והיא הייתה מילת המפתח, מלאת עומק והשפעה עליי, כילדה.



והתמונה היא ההמחשה לכך.
אבי, בדרכו השקטה והמיוחדת בחר להעביר את המסר בדרך מקורית שהצליחה לזרוע בי ובאחים שלי, משהו, ובחלוף השנים הצליח להנביט שורשים איתנים וחזקים ומשם לטפס לצמרות העץ
.

אז ככה זה היה, בכל שבת בבוקר חם ושמשי, התאגדנו 5 נפשות לרכב המשפחתי ויצאנו לחפש מרחב, נקי מכל פעילות אנושית או מלאכותית, אשר השקט במקום היה המוטיב המרכזי.

בתמונה, מבחינים באחד מהמרחבים האלו. הגענו לדיונות של חולות, הנערמים מכל כיוון.
וכל אחד בתורו הוזמן ליהנות לפרק זמן קצר מה ביחד עם כל אחד מההורים, באופן פרטי. ולהקשיב למספר תובנות על הטבע הרחב ותכונותיו וההקבלה שלו לחיינו.
אבי בעיקר המליץ להסתכל קדימה ורחוק למרחב. הוא ביקש שנסתכל הכי רחוק שאפשר ונתאר במילים מה אנחנו רואים, ואז ביקש להסתכל רחוק יותר, ואז כשמצאנו את הנקודה המחברת בין קו התפר, שם בדיוק
,  היה עוצר ומסביר את כוחות ועוצמת המרחב, ואז אומר- ולשם בדיוק אפשר להגיע.

כשהגיע תורי ואני עם הרגלים הקטנות, כמעט בת 3, מנסה לטפס  גבוה לגג הרכב, כי משם רואים טוב יותר את המרחב כשאנו יושבים צמוד, ואני נהנית מחיבוק אוהב אבי מלמד אותי דבר או שניים על החיים, ותמיד מקביל את המרחב לחיים שלנו, כמו שהטבע חזק ומלא בעוצמה ככה גם בנו יש את הכוח והעוצמה להגיע ולהצביע על כל נקודה, ברת השגה.
אך החשוב מכל, לדבריו,  תמיד להסתכל קדימה והכי רחוק שאפשר, ואפילו עוד קצת להתאמץ במבט קדימה ולהכיר בכך שאת יכולה להגיע לכל נקודה עליה תצביעי, בחיים שלך.
בשנים הראשונות, בעודי ילדה, אני זוכרת בעיקר את המילים שהסתלסלו עם השקט במרחב ולא ממש מבינה את המשמעות או הכוונה. אך עם חלוף השנים, הבנתי עד כמה אבי רצה שאלמד להסתכל רחוק, והאמין בלב שלם שאני יכולה להגיע לכל נקודה עליה אצביע.

וכשאני גדלתי הצלחתי לתרגם את השבתות והנסיעות למרחבים הפתוחים האלו כמעין מצפן להצלחה ולאמונה שבי, שכן הכל אפשרי.

אז התמונה הזו מספרת לי איך עוד מגיל צעיר, כפעוטה, למדתי להסתכל הכי רחוק שאפשר, כי לימדו אותי לא לפחד להסתכל קדימה ולהאמין שאפשר בצורה יצירתית להגיע לאן שתצביעי, רק תבחרי בשקט והכי רחוק.



יום שישי, 10 במאי 2019

הכנות לקמפינג



חופש, חופשה וכל אחת מההברות יוצרות אצלי קונוטציה של שמחה, בנשמה. משהו בי נהפך למשקל נוצה רק מלחשוב על הפסקה, פסק זמן.

אז רגע לפני שיצאנו לחופשת הפסח, נחתה אצלי בקבוצת הווצאפ ׳החבורה׳ ההודעה באלו המילים: ״ מה דעתכם בחול המועד חופשת קמפינג באכזיב? שמש, מטקות, מים כחולים, טאקי, מונופול והרבה בשר ״, ובלי מחשבה מעמיקה מצד החברים החלו להגיע התשובות: אני בפנים, רעיון מעולה, מצטרפים ועוד מהסוג הזה המאשרים השתתפות.

אני שלא מיהרתי להשתמש במילים המעידות על הסכמה וזאת כתוצאה מהיכרות בעובדות שזו לא חופשה אידאלית ובטח לא משהו שהופך אותי למצב של משקל נוצה, אז בחרתי לחשוב בעניין.
אך לא בהכוונתי ההודעה התגלגלה לילדים, מהצאצאים של החלק שאישרו, והלחץ הלך וגבר כמו גל צונאמי. וכך 10 דקות משיגור ההודעה, 7 משפחות ואנחנו ביניהם אישרנו הגעה, והלב חצוי.


חמישה ימים לפני היציאה נשלחה רשימת הציוד לקמפינג.
ואני שטרם השלמתי עם הרעיון, מתבוננת מכל צדיה של הרשימה הארוכה שאין לה סוף, ושואלת האם זו רשימת קניות להחלפת תכולת בית למשפחה מרובת ילדים או סתם ׳רשימה שחורה׳.
ברשימה הזו הופיע כל פריט הנדרש למשפחה לחיים שלמים וליתר דיוק הרשימה יכולה להיות עזר לכל משפחה שביתם נשטף על ידי גל צונאמי או סתם נמחק כליל מעל פני האדמה ונזקקים הם לרשימה מפורטת לכל פרט ודבר.
החל מטימין, בצלצלי שאלוט, לימון ננסי, ועד למגבות בכל הגדלים כולל לפנים או למטבח, מפתח בלגי, מכונת קפה ניידת, זכוכית מגדלת למעקב אחר נמלים, ואפילו פינצטה למריטת שערות.

מרכז הבית, הסלון, נהפך לסוג של חדר מלחמה וכל בני הבית נהפכו לסוג של מלקטים. ערמות של פריטים וציוד נאספו למרכז הסלון, ביניהם שמיכות, שקי שינה, מזוודות מלאות בביגוד לכל עונות השנה ואפילו ציוד לשלג, במידה והטמפרטורות יחליטו לשנות את מצב הצבירה.
וכך הפריטים ממשיכים להיערם ואנשי הבית ממשיכים להוסיף כל פריט שלהערכתם חשוב או הכרחי כולל פזלים של דורה שאופסנו במחסן הבית לפני יותר מ 5 שנים, ואפילו שמיכי שיצא מהבוידעם.

לילה לפני יציאה.
הילדים מרוב התרגשות נרדמו בשעות הלילה המאוחרות והספיקו להתעורר עם ניצוץ האור הראשון של השמש ולהעיר אותנו, ההורים, בהתלהבות יתרה ובצעקות של שמחה, יאללה יוצאים לדרך, תתעוררו".
אני שידעתי שאלו הרגעים האחרונים לקראת הפרידה מהמיטה הרכה והחמה לטובת 2 לילות הכי קרובים לאמא אדמה, בחרתי לעשות את עצמי כאחת שאיבדה את השמיעה מולם, אך ללא הצלחה.
והבית שנראה כמו מחסן אואט לאט במבצעי סוף עונה, וערמות של דברים מפוזרים בכל חללי הבית, שואלת האם בטוח שמדובר בשלושה ימים ולא במסע לחודש ימים?




ובבהלה צפויה, עברנו לשלב ההנדסה, כלומר הנדוס הציוד לרכב.
בדרך כלל, בשלב זה המבוגרים האחראים מקבלים את ההחלטה שזו כנראה הפעם האחרונה שיוצאים לקמפינג, אך לצערי עד הווצאפ הבא שוכחים מההחלטה וכמעט לגמרי.

ובשלב הזה מבינים את החוסר קורלציה בין כמות הציוד שנאסף לבין האזורי אחסון ברכב.
ואז עוברים לסלקציה, הרחק מעיניהם של הילדים, ומתחילים לוותר על דברים שאין בהם צורך ממשי או חשיבות, ומגלים שיש לא מעט כאלו.
ולמרות שעשרות פריטים הוסרו, עדין חלק גדול מהציוד נותר בחוץ ללא מקום, ואז עולה הרעיון היצירתי שכל אחד מהיושבים יבחר פריט לשבת עליו ועוד אחד להניח עליו את הרגלים, זה המחיר בטיולים כאלה.
ואז שנראה שהכל מהונדס בזווית הנכונה, והילדים שאמנם נראים מוגבהים מהרגיל וגם קצת לא סימטריים אך מרוצים ונרגשים, נזכרים שטרם נארזו המוצרים המקוררים, כולנו רצים לאזור המטבח וחוזרים לליקוט, שבהחלט יכול להאכיל את חצי מתושבי כלכותה ולפחות לשבוע ימים.

זהו, יצאנו לדרך עם רכב שסובל מעודף משקל אך מצליח לסחוב בעליה. וכולם פרט לאחת (וזו אני) מרוצים ומחויכים עם הפנים צפונה, לאכזיב.
בחלוף 22 דקות נסיעה, הבנו שאנחנו כנראה בפקק תנועה ארוך מהרגיל, וזאת אודות לכך שעם ישראל חי, יצא לטייל ברחבי הארץ.
החלק הזה כנראה היה קשה יותר מהאיסוף והליקוט בחמישה ימים אחרונים, שלושה ילדים שיצאו מאושרים עם חיוך של תירס הפכו לעצבנים, צעקנים ובעיקר רעבים. המריבות לא פסקו, וכואב לי, ולקחו לי, ושתו לי אלו המשפטים שנשמעו במשך שלוש שעות ו 48 דק, במקום נסיעה של שעה ו 18 דק. בהחלט אחת הנסיעות הארוכות והקשות במשפחתנו בשנה האחרונה. וכך הגענו לאזור הקמפינג עייפים, עצבנים אך מרוצים.

השלושה ימים עברו בהצלחה למרות שהלילות היו קרים והלינה הייתה חוויה מאתגרת . הילדים היו מאושרים ואנחנו המבוגרים הבטחנו לעצמנו שזה כנראה הקמפינג האחרון, בדיוק כפי שהבטחנו בפעם לפני האחרונה.

ואני שואלת האם הזיכרון שלא לטובתנו הוא מה שמביא אותנו לפחות שלוש פעמים בשנה לצאת לקמפינג?  איזה מזל שהזיכרון שלנו, בוחר רק בזיכרונות הטובים ואת הפחות טובים, דואג למחוק. ולמחוק לטובתנו!