הרגע שלא הכרתי את עצמי

אני יושבת מולה, הפנים שטופות דמעות שזולגות ולא עוצרות, ואומרת בקול נחוש ובביטחון, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת היריון".  

היא, נטולת כל רגש או אכפתיות, מרימה את קולה ומסתכלת עליי במבט כועס ואומרת ״את יוצאת מכאן ועכשיו אחרת אני פונה לאנשי הביטחון שיפנו אותך״.

העובר בשבוע ה- 19 לא התפתח ומכאן הדרך קצרה, הפסקת הריון. ואני כולי כאב, ולא פיזי, ואפילו מרגישה את הסדקים שבלב, בקושי מצליחה להכיל את הבשורה המרה,

אני מיישרת מבט לעברה ובקול שבור ושקט חוזרת שנית, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת הריון״.

היא, האחות הראשית בוועדה להפסקת הריון עם פנים אדומות מכעס, מאיימת ונוברת בבליל של מילים ומשפטים שכל מילה קשה מקודמתה ואומרת שתעביר אותי לאחרונה ברשימה.

ואני בתוך הרעש הגדול שנוצר מגלה משהו בעצמי, דבר שלא הכרתי קודם, משהו שלפתע חזק ממני. את הכאב אני מכירה מהחיים בוורסיות מגוונות ולמדתי שאין דרגה לכאב, כשהוא קיים אז הוא כואב.

אני אמנם בתחושה של חלל גדול בתוכי אך רואה לראשונה משהו חדש בי: את הנחישות  והחוסר פחד, הרי בזמן הקצר הזה, בישרו לי בשורה שטרם נעכלה, ומכאן אף אחת בחלוק לבן לא תגיד לי מה לעשות ובטח אם לפנות את המקום, ומתוך כל הכאב אני דורשת מועד להפסקת הריון שאותו אני חייבת.

והאיש שלי שלא מצא עוד נחמה לעצמו, מבקש ברוך ובנעימות שאשתף פעולה ואני בעמדתי, מכאן אני לא יוצאת בלי תאריך.

להריון הזה לא חיכינו הרבה, מהרגע שהחלטנו שאנחנו רוצים להרחיב את המשפחה,
זה פשוט קרה. ההתרגשות הייתה בשיאה והמחשבות לדור ההמשך יצרה אוסף של פרפרים צבעונים ומרגשים בתוכי.

ולפתע שאני רק באמצע הריון, בבדיקה שגרתית מקבלת את הבשורה על עובר שאינו מתפתח ויש לסיים את הריון.

לא ידעתי שיש בי את היכולת או הכוח, בעודי בהצפה ריגשית לעמוד מול הגברת בחלוק הלבן ולדבוק בהחלטתי. אני מכירה את עצמי כאחת שמסתגרת בעצמה בעת הצפה ריגשית, ואפילו נכנסת למצב של אפטיות וללא תנועה. תמיד בחרתי במצבים האלו להיות עם הכי פחות מילים או קשר עם הסביבה ובעיקר נטולת כל כוח לשנות, לבקש או לדרוש.

והרגע הזה שאני בכאב בעוצמה שלא תבייש את סולם ריכטר אני מכירה כוח חדש שמנסה לשלוט במצב, ואפילו לדרוש. ומבינה שעד שלא אדע מתי נפרדת מהחיים המתפתחים בתוכי באופן רשמי לא אתן מנוחה לעצמי ולסביבה, ואת הכוח הזה לא הכרתי קודם.

ואחרי מספר קריאות מצד הגברת בחלוק הלבן, הגיעו מהביטחון, שניים חסונים וגבוהים שהוזעקו בבהלה למחלקה, קיבלו הודעה על הפרת סדר ושיבוש תהליכי עבודה.

נכנסים בריצה לחדר במחלקה האפורה בבית החולים ומגלים להפתעתם אישה עם עיניים אדומות יושבת בטוחה בכיסא ולצידה אחות בחלוק לבן זועפת ומצביעה על הבעיה כאחת שמעכבת לה את הסדר בעבודה.

בינתיים במסדרון מצטופפים רבים לראות את הנעשה, הרי משהו מעניין קורה במקום האפור הזה ושומעים קול אחד צועק ומתריס, עם הרבה חוסר רגישות, כן ההיא בחלוק הלבן.

ואני שלא מצליחה להוציא אפילו צעקה אחת, מבינה שלמרות הכאב אני ממשיכה בנחישות בבקשתי.

ודווקא במחלקה הזו שמגיעות נשים ולא מבחירה להפסיק להרגיש את החיים שנוצרו בתוכן, נמצאת אחת, לנצח על המקהלה,  נטולת כל רגש, האם זה מה שחסרי אונים צריכים לידם בעת משבר, נטולי רגש.

הרי מה כבר ביקשתי, לדעת מתי אפסיק להרגיש את החיים המתפתחים בתוכי.

והשנים החסונים עומדים ומבינים שהוזעקו לשווא,  

האחד מתקרב אליי,  ומניח יד על הכתף שלי וברוך ובנועם מנסה לבקש שאפנה את המקום. ואני ממשיכה בשלי, מכאן אני לא יוצאת בלי מועד להפסקת הריון.

הוא ניגש לאחות בחלוק הלבן ומבקש ממנה להבין את המתרחש בגזרתה,

והיא שצועקת מסבירה שהיא לא מוכנה לעבוד עם נשים עקשניות שלא מגיעות בזמן ולכן היא מענישה אותי על התנהגותי. והוא שכנראה ניחן באינטליגנציה ריגשית מפותחת לוחש לה כמה מילים ואז קורה משהו, הפנים שלה נהפכות לרכות יותר והיא נראית כאחת שמבינה משהו.  ואז ניגש אליי ולוחש לי באוזן, הכל בסדר!

היא חוזרת למקומה, מקישה על מקלדת המחשב ומדפיסה משהו, מגישה לי אותו ואומרת שיהיו לך חיים טובים. אני מודה לה ויוצאת החוצה עם המועד המיוחל.

התאריך הזה הוא לא מה שעשה את השינוי בכאב, הוא בסך הכל הרגע שדרכו הצלחתי לעשות משהו בכדי למצוא איזושהי נקודת אור.

וידעתי שרק שאדע מתי זה יגמר אמצא את הדרך להחזיר לעצמי את האיזון.

זה הרגע לפני כ 15 שנים שבחרתי מתוך הכאב לא להסתגר בעצמי ולנסות לחפש מה יביא לי את הדרך לשקט, ומאז הרגע הזה מלווה אותי. כל פעם שחשה במשהו עוצמתי אני מחפשת את נקודת האור, ונלחמת לשם עד קבלת האור.