חופש, חופשה וכל אחת מההברות יוצרות
אצלי קונוטציה של שמחה, בנשמה. משהו בי נהפך למשקל נוצה רק מלחשוב על הפסקה, פסק
זמן.
אז רגע לפני שיצאנו לחופשת הפסח, נחתה
אצלי בקבוצת הווצאפ ׳החבורה׳ ההודעה באלו המילים: ״ מה דעתכם בחול המועד חופשת
קמפינג באכזיב? שמש, מטקות, מים כחולים, טאקי, מונופול והרבה בשר ״, ובלי מחשבה מעמיקה
מצד החברים החלו להגיע התשובות: אני בפנים, רעיון מעולה, מצטרפים ועוד מהסוג הזה המאשרים
השתתפות.
אני שלא מיהרתי להשתמש במילים המעידות
על הסכמה וזאת כתוצאה מהיכרות בעובדות שזו לא חופשה אידאלית ובטח לא משהו שהופך
אותי למצב של משקל נוצה, אז בחרתי לחשוב בעניין.
אך לא בהכוונתי
ההודעה התגלגלה לילדים, מהצאצאים של
החלק שאישרו, והלחץ הלך וגבר כמו גל צונאמי. וכך 10 דקות משיגור ההודעה, 7 משפחות ואנחנו
ביניהם אישרנו הגעה, והלב חצוי.
חמישה ימים לפני היציאה נשלחה רשימת הציוד
לקמפינג.
ואני שטרם השלמתי עם הרעיון, מתבוננת
מכל צדיה של הרשימה הארוכה שאין לה סוף, ושואלת האם זו רשימת קניות להחלפת תכולת
בית למשפחה מרובת ילדים או סתם ׳רשימה שחורה׳.
ברשימה הזו הופיע כל פריט הנדרש
למשפחה לחיים שלמים וליתר דיוק הרשימה יכולה להיות עזר לכל משפחה שביתם נשטף על
ידי גל צונאמי או סתם נמחק כליל מעל פני האדמה ונזקקים הם לרשימה מפורטת לכל פרט
ודבר.
החל מטימין, בצלצלי שאלוט, לימון
ננסי, ועד למגבות בכל הגדלים כולל לפנים או למטבח, מפתח בלגי, מכונת קפה ניידת,
זכוכית מגדלת למעקב אחר נמלים, ואפילו פינצטה למריטת שערות.
מרכז הבית, הסלון, נהפך לסוג של חדר
מלחמה וכל בני הבית נהפכו לסוג של מלקטים. ערמות של פריטים וציוד נאספו למרכז
הסלון, ביניהם שמיכות, שקי שינה, מזוודות מלאות בביגוד לכל עונות השנה ואפילו ציוד
לשלג, במידה והטמפרטורות יחליטו לשנות את מצב הצבירה.
וכך הפריטים ממשיכים להיערם ואנשי
הבית ממשיכים להוסיף כל פריט שלהערכתם חשוב או הכרחי כולל פזלים של דורה שאופסנו במחסן
הבית לפני יותר מ 5 שנים, ואפילו שמיכי שיצא מהבוידעם.
לילה לפני יציאה.
הילדים מרוב התרגשות נרדמו בשעות
הלילה המאוחרות והספיקו להתעורר עם ניצוץ האור הראשון של השמש ולהעיר
אותנו, ההורים, בהתלהבות יתרה ובצעקות של שמחה, יאללה יוצאים לדרך,
תתעוררו".
אני שידעתי שאלו הרגעים האחרונים
לקראת הפרידה מהמיטה הרכה והחמה לטובת 2 לילות הכי קרובים לאמא אדמה, בחרתי לעשות
את עצמי כאחת שאיבדה את השמיעה מולם, אך ללא הצלחה.
והבית שנראה כמו מחסן אואט לאט במבצעי
סוף עונה, וערמות של דברים מפוזרים בכל חללי הבית, שואלת האם בטוח שמדובר בשלושה
ימים ולא במסע לחודש ימים?
ובבהלה צפויה, עברנו לשלב ההנדסה,
כלומר הנדוס הציוד לרכב.
בדרך כלל, בשלב זה המבוגרים האחראים מקבלים
את ההחלטה שזו כנראה הפעם האחרונה שיוצאים לקמפינג, אך לצערי עד הווצאפ הבא שוכחים
מההחלטה וכמעט לגמרי.
ובשלב הזה מבינים את החוסר קורלציה בין
כמות הציוד שנאסף לבין האזורי אחסון ברכב.
ואז עוברים לסלקציה, הרחק מעיניהם של
הילדים, ומתחילים לוותר על דברים שאין בהם צורך ממשי או חשיבות, ומגלים שיש לא מעט
כאלו.
ולמרות שעשרות פריטים הוסרו, עדין חלק
גדול מהציוד נותר בחוץ ללא מקום, ואז עולה הרעיון היצירתי שכל אחד מהיושבים יבחר
פריט לשבת עליו ועוד אחד להניח עליו את הרגלים, זה המחיר בטיולים כאלה.
ואז שנראה שהכל מהונדס בזווית הנכונה,
והילדים שאמנם נראים מוגבהים מהרגיל וגם קצת לא סימטריים אך מרוצים ונרגשים,
נזכרים שטרם נארזו המוצרים המקוררים, כולנו רצים לאזור המטבח וחוזרים לליקוט, שבהחלט
יכול להאכיל את חצי מתושבי כלכותה ולפחות לשבוע ימים.
זהו, יצאנו לדרך עם רכב שסובל מעודף
משקל אך מצליח לסחוב בעליה. וכולם פרט לאחת (וזו אני) מרוצים ומחויכים עם הפנים
צפונה, לאכזיב.
בחלוף 22 דקות נסיעה, הבנו שאנחנו
כנראה בפקק תנועה ארוך מהרגיל, וזאת אודות לכך שעם ישראל חי, יצא לטייל ברחבי הארץ.
החלק הזה כנראה היה קשה יותר מהאיסוף
והליקוט בחמישה ימים אחרונים, שלושה ילדים שיצאו מאושרים עם חיוך של תירס הפכו
לעצבנים, צעקנים ובעיקר רעבים. המריבות לא פסקו, וכואב לי, ולקחו לי, ושתו לי אלו
המשפטים שנשמעו במשך שלוש שעות ו 48 דק, במקום נסיעה של שעה ו 18 דק. בהחלט אחת
הנסיעות הארוכות והקשות במשפחתנו בשנה האחרונה. וכך הגענו לאזור הקמפינג עייפים, עצבנים אך
מרוצים.
השלושה ימים עברו בהצלחה למרות
שהלילות היו קרים והלינה הייתה חוויה מאתגרת . הילדים היו מאושרים ואנחנו המבוגרים
הבטחנו לעצמנו שזה כנראה הקמפינג האחרון, בדיוק כפי שהבטחנו בפעם לפני האחרונה.
ואני שואלת האם הזיכרון שלא לטובתנו
הוא מה שמביא אותנו לפחות שלוש פעמים בשנה לצאת לקמפינג? איזה מזל שהזיכרון שלנו, בוחר רק בזיכרונות הטובים
ואת הפחות טובים, דואג למחוק. ולמחוק לטובתנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה