ההחלטה להגיד לא היתה
במודעות וברציונליות מוחלטת שאצלי חיות מחמד לא יהיו בבית. הבית אינו מקום טיבעי
שלהם ולביית חיה לא מרגיש לי נכון.
אנשי הבית, בעיקר
הצעירים בחבורה, בחרו להוביל מאבק עיקש, נקוב במזימות והרבה בדמעות תנין. זה החל
כשפתחו בשביתת רעב שאותי הצליחה להפתיע והאבא שהיה גאה ומחויך הצהיר בקול רם, אלו
הילדים שלי, בטוח!
אז שלושת הצעירים מגיל
7 עד 11 פתחו בשביתת רעב, ובה הכריזו שהם לא מוכנים לאכול ארוחת ערב במשך שבוע
שלם, ועמדו בעניין בגבורה.
בתחילה חשבתי שזה כתוצאה מהבישולים הלא מוצלחים שלי אך מהר מאד הבנתי שזו היתה החלטה מגובשת כחלק מהאסטרטגיה שלהם.
בתחילה חשבתי שזה כתוצאה מהבישולים הלא מוצלחים שלי אך מהר מאד הבנתי שזו היתה החלטה מגובשת כחלק מהאסטרטגיה שלהם.
והמשיך בטלפונים למשרד
כל שעה עגולה הכוללת בכי, מילים קשות וכמה אמא נוראית אני.
והשיא היה שהם החליטו
על דעת עצמם יחד עם האיש שלי, ללכת לצער בעלי חיים ולאמץ כלב, ונראה כבר מה אמא
תגיד...
ואמא סילקה אותם ואת
הכלב מהבית, ללא עוררין, בטענה שאין כניסה לבית עד שהייצור בעל 4 רגלים, ונקרא כלב,
חוזר למקום ממנו הגיע.
למחרת נתלו 189 שלטים
ברחבי הבית, ובינהם נכתב: תעשי לנו כלב, אמא. / בבקשה זה חשוב לנו, אמא. / תהי אמא
טובה / אנחנו מבטיחים כל מה שתרצי נעשה, רק כלב!
ואני מסתכלת על השלטים
שמעטרים את כל קירות הבית ואומרת בקול הכי לא סימפטי- ׳לא חבל על הדפים או על
הטונר׳.
וככה חולפות להם שנתיים
ואני ברורה ועיקבית בהחלטתי, הרי זה מה שמלמדים בשיעור הראשון באדלר, תהי ברורה
ועקבית.
אחרי תקופה קצרה,
הצעירה בחבורה ביקשה שיחה אישית רגע לפני השינה, ופתאום היא בקול הקטן שלה עם
הלחיים האדומות והדמעות שנשטפות על הפנים במתיקות, שכבר ראיתי קודם אך הפעם אחרת,
מבקשת ומסבירה בכל במגוון תרגומים ובכל לשון של בקשה, שהיא רוצה כלב, ובעיקר שהיא
רוצה להרגיש אחראית יותר.
ואני לראשונה חווה את
הדבר הזה שלהם, ברצון לחיית מחמד, לכלב.
ומכאן היתה נקודת האור
הראשונה שלי, שהחלה כנקודה קטנה ומשם צמחה למשהו ממשי.
וכך אחרי המהפך והבקשות
הרבות החלטתי שאני מסכימה ומנסה משהו חדש, אומרת כן ל-לא, וממשת חלום משפחתי, לאמץ
כלב.
וזה קרה, לקח להם 4 דק׳
בדיוק לרדוף אחרי גורה קטנה שחורה עם נקודה לבנה על האף, ואני הבנתי שמכאן אין דרך
חזרה.
קיילי, נמצאת איתנו
שנתיים וקצת מאז האיסוף מ'צער בעלי חיים' ואני לא מבינה למה היא לא מופיעה בספח
תעודת הזהות אצלנו, כילדה רבעית במשפחה.
היא פשוט כלבה מלאה
בחן, שיודעת להעניק כל כך הרבה אהבה וללא תנאי.
היא לא דורשת ולא
מקטרת. וכל רצונה הוא להיות בחברתך ולהסתכל עלייך בהערצה שאין לה גבולות.
ואני מסתובבת בתחושת
החמצה, איך הסכמתי כל השנים האלו לותר על ההרגשה הזו, למה לקח לי כל כך הרבה זמן, יכולתי
לזכות קודם בתחושה הזו ולהנות מכל הטוב הזה.
איך הסכמתי ונכנעתי לאנטי
שלי ולחשיבה המקובעת ממנה לא הצלחתי להשתחרר.
ואם אני מעמיקה במחשבות
עם עצמי אני מבינה כמה עוד פיספסתי כל השנים האלו אילו היתי פחות מקובעת לכל האנטי
המגוון, שאמרתי, כל כך הרבה פעמים.
ורק כי בחרתי לראות צד
אחד ולהתנגד נחרצות לצד האחר. מעניין במה עוד היתי זוכה אם היתי פחות מקובעת.
החיים שלי בטח היו נראים הרבה יותר מענינים בלי כל ההתנגדויות האלה. מעניין כמה
הפסדתי עד היום.
ומבטיחה לעצמי שאני עם האנטי,
הלא הנחרץ, גמרתי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה