יום ראשון, 26 באפריל 2020

תכף נכנסת השבת


 תכף נכנסת השבת,

נכנסת בשביל להישאר ולהזכיר לנו שהגיע העת לעצור למנוחה.
באוויר ריחות של חלות חמות לצד הסירים העטופים באהבה של אוכל.
ואני יושבת בכיסא בצבע חום במרכז הבית, עם מבט קדימה לעבר החוץ ולראשונה מבינה למה בחרתי בכיסא ובמיקום הזה לצד כל שאר הכיסאות בבית, מבינה את הסיבה האחת בלבד, ה-עץ, עץ הדעת, והוא מולי.
אותו עץ האחד אשר נמצא בנימים העמוקים אצלי, נוכח כאן בביתי בכל הזמן הזה, העץ שמלווה אותי מנעוריי כחיילת בדרכי לבסיס עת הנסיעה דרומה תוך התבוננות בצבעי החום, המדבר וההמתנה להגיע לנקודת הציון הפרטית שלי, ה-עץ, העץ היחיד בשממה שדרכו ראיתי חיים מלאים והנה הוא עכשיו כאן מולי ואפילו מתבונן בי ומחייך.
הכיסא הזה כנראה נבחר לא סתם.

רגע לפני שנכנסת השכינה אלינו הביתה לצד הריחות שכנראה נרגיש רק בימים האחרונים של השבוע נגלתה לפניי הארה כמו גילוי יחיד ומיוחד, העץ האחד, היחיד שמסמל את צבע ופרי החיים שדרכו הכל כנראה התחיל וידעה זאת קודם אמנו- חוה מול אדם, נמצא מולי כל הזמן.
מתבונן בי עם מגוון ענפיו ונע ונד לכל כיוון בזכות משבי הרוח המצומצמים וכאילו אומר לי בדרכו ״ את שמתבוננת עמוק אצלי בתוכי זכרי שכולך ברכה משמים, בורכת, ההוא למעלה בחר לברכך תחת כנפיו אז דעי לזכור,
God bless you.
ודעי שאצבע אלוהים כנראה נוגעת באלו שהוא מאמין שראויים לנגיעה ואם הוא יודע אז את גם צריכה לדעת ״.
העץ הירוק וענפיו במבחר גדלים מנופף לי בתנודותיו כמזכיר לי שהוא כאן להישאר ולא מתכנן לעזוב, ומבקש שתזכרי שכמו העלים בגדלם השונים ככה גם ימות השבוע, יום ירוקים או חומים-ירקרקים ויום אחר גדולים, קטנים או חצויים. ולא משנה מה אורכם או רוחבם כולם באותה תנועה, תזוזה.
וגם את תחווי צבעים אחרים בכל יום, לעתים לבן בוהק וזך ואולי מנצנץ ובימים אחרים אדום, צהוב ואפילו אפור ולעתים תרגישי את העלה מלא או חצוי אך תמיד תרגישי שלמה.
שלמה, כמו העץ שעומד יציב מולך ומזכיר את שלמותו וממדיו וכמו שחיינו פרוסים לפנינו, מאחורינו ומצדנו כענפים הרבים בכל הזויות המאפשרות לנו לבחור, לזוז ולנשוב.
אז תודה עץ חזק ובעל שורשים עבים ומסועפים הנטועים עמוק שם באדמה שאתה וכולך נוכח אצלי בכל רגע בו אבחר להסתכל, בעודי יושבת בכיסא החום.
שבת שלום!

״מה שהיה תשכח מזה, מה שיהיה לא משנה,

מה שאבקש בעולם כזה - תן לי את היום הזה״,

יורם טהרלב.








יום שישי, 10 באפריל 2020

חברה/ לא חברה/חברה/לא חברה/חברה/לא חברה...

רציתי לכתוב לך,

לך האחת שלא ידעתי אף פעם איך להגדיר את הקשר בינינו- חברות עאלק, מכרות טובות, חברות לבילויים, האחת חברה פעילה והאחרת עושה בכאילו, או בעצם שתיים שעושות בכאילו.
שנים רבות התעסקתי באיך להגדיר אותנו, כל פעם בחרתי בהגדרות שונות ומגוונות וכשממש התייאשתי בחרתי לקבל את מה שאת נותנת בתוך הקשר או ליתר דיוק במה שאני נותנת ואת לוקחת, ושם בין הנתינה ללקיחה מצאתי רגעים של אור.
האור היה לבן זוהר וידעתי ליהנות ממנו וכשנפרדנו והחשיך אז חזרתי לשאלת השייכות.

פעם אחת לקחתי פרח סביון, כמו בילדות, ואמרתי תוך כדי קילוף עלי הכותרת- חברות, לא חברות, חברות, לא חברות ובסוף מה שיצא זה לא היה משנה כי לא יצא כלום.
כן, כזה היה הקשר בינינו, כמו הסביון במשחק הילדות, לא משנה, ואני הצלחתי להאמין בו כילדה גדולה.
לעתים שאלתי למה? וידעתי שזוהי שאלה ותחושה משותפת גם שלך ונראה היה שמשהו אצל שתינו מבקש להשאיר את זה על אש נמוכה.
לא ידעתי איך להסביר את הלחץ והחוסר שקט במפגשים שלנו רק ידעתי שאני רוצה להיות בחברתך, ובעיקר ידעתי שאני לא יכולה להיות אני באמת איתך ולא יכולתי להסביר את זה. משהו בהתנהגות שלי היה מלאכותי לצידך, זה אכזב אותי רציתי לתת את מי שאני באמת אבל לא הצלחתי להוציא את זה ממני, וכעסתי בעיקר על עצמי.
גם ידעתי שבשביל לשדר את עצמי את כנראה גם חייבת לשדר את עצמך וזה לא קרה, לא הצלחנו לשדר על אותו תדר.
אהבתי את הנוכחות שלך במפגשים המשותפים ואפילו הערכתי אותך יותר מהמצופה או הכלל והאמת לא יודעת למה, לא באמת היה מגיע לך את הערכה הזו, אבל הערכתי.
האנרגיה ששררה בינינו הייתה כמו בתוך בלון שחג לו באוויר ללא מוצא ולא מצליח להתפוצץ, הרי זה סופו של כל בלון- לא? להתפוצץ ולשחרר את האוויר הדחוס לחלל ולהיות חלק ממנו.. כך זה היה אצלנו סוג אויר דחוס, נמצאת ולא נמצאת.
ניסיתי לחקור לעומק את התופעה הזו, להקשיב ללב ולשאול שאלות עמוקות ומשהו נעצר שם וזאת כי לא מצאתי תשובות.

היום, ממש ברגע זה, אני פחות כועסת, אפילו אין בי כל כעס, יש בי הבנה עמוקה שכנראה זה מה שאנחנו יכולות להעניק אחת לשנייה בעת הזו, אין בנו היכולת והכלים הרגשיים לזוז מהמקום הזה. וזה בסדר! עם רגש אני לא מתווכחת.

והכי מוזר הוא שרגע לפני שהתחלתי לכתוב היה בי צורך וגם השלמה, שהגיע העת לוותר, להניח אותך בצד ולהגיד תודה אבל מספיק, בואי נוותר על קשרים שהם ליד. ובטח עכשיו בעידן הקורונה שאנחנו כולנו צמודים לחיק הגרעין האמתי, בואי נוותר ונזכה להתחבר רק לאמיתות החיים.
אבל עם הכתיבה, ליבי ביקש אחרת, לתת הזדמנות נוספת.
ואולי אחרי ההפוגה הזו, תבוא האמת?
כרגע אניח את הרגש השרוי בסימן שאלה בצד ואחכה לימים טובים יותר בהם אדע לתת מענה מדויק הרי גם המתנה זו מתנה גדולה!
ואולי פעם נשב על כוס יין לבן וננסה לצחוק על זה ולעבור לשדר על תדר אחר.
מאחלת לך חג מלא בשמחה ואהבה!