רציתי לכתוב לך,
לך
האחת שלא ידעתי אף פעם איך להגדיר את הקשר בינינו- חברות עאלק, מכרות טובות, חברות
לבילויים, האחת חברה פעילה והאחרת עושה בכאילו, או בעצם שתיים שעושות בכאילו.
שנים
רבות התעסקתי באיך להגדיר אותנו, כל פעם בחרתי בהגדרות שונות ומגוונות וכשממש התייאשתי
בחרתי לקבל את מה שאת נותנת בתוך הקשר או ליתר דיוק במה שאני נותנת ואת לוקחת,
ושם בין הנתינה ללקיחה מצאתי רגעים של אור.
האור היה
לבן זוהר וידעתי ליהנות ממנו וכשנפרדנו והחשיך אז חזרתי לשאלת השייכות.
פעם אחת
לקחתי פרח סביון, כמו בילדות, ואמרתי תוך כדי קילוף עלי הכותרת- חברות, לא חברות,
חברות, לא חברות ובסוף מה שיצא זה לא היה משנה כי לא יצא כלום.
כן, כזה
היה הקשר בינינו, כמו הסביון במשחק הילדות, לא משנה, ואני הצלחתי להאמין בו כילדה
גדולה.
לעתים
שאלתי למה? וידעתי שזוהי שאלה ותחושה משותפת גם שלך ונראה היה שמשהו אצל שתינו מבקש
להשאיר את זה על אש נמוכה.
לא ידעתי
איך להסביר את הלחץ והחוסר שקט במפגשים שלנו רק ידעתי שאני רוצה להיות בחברתך,
ובעיקר ידעתי שאני לא יכולה להיות אני באמת איתך ולא יכולתי להסביר את זה. משהו
בהתנהגות שלי היה מלאכותי לצידך, זה אכזב אותי רציתי לתת את מי שאני באמת אבל לא
הצלחתי להוציא את זה ממני, וכעסתי בעיקר על עצמי.
גם ידעתי
שבשביל לשדר את עצמי את כנראה גם חייבת לשדר את עצמך וזה לא קרה, לא הצלחנו
לשדר על אותו תדר.
אהבתי את
הנוכחות שלך במפגשים המשותפים ואפילו הערכתי אותך יותר מהמצופה או הכלל והאמת לא יודעת למה, לא באמת היה מגיע לך את הערכה הזו, אבל הערכתי.
האנרגיה
ששררה בינינו הייתה כמו בתוך בלון שחג לו באוויר ללא מוצא ולא מצליח להתפוצץ, הרי זה סופו של
כל בלון- לא? להתפוצץ ולשחרר את האוויר הדחוס לחלל ולהיות חלק ממנו.. כך זה היה אצלנו סוג אויר דחוס, נמצאת ולא נמצאת.
ניסיתי
לחקור לעומק את התופעה הזו, להקשיב ללב ולשאול שאלות עמוקות ומשהו נעצר שם וזאת כי לא
מצאתי תשובות.
היום,
ממש ברגע זה, אני פחות כועסת, אפילו אין בי כל כעס, יש בי הבנה עמוקה שכנראה זה
מה שאנחנו יכולות להעניק אחת לשנייה בעת הזו, אין בנו היכולת והכלים הרגשיים לזוז
מהמקום הזה. וזה בסדר! עם רגש אני לא מתווכחת.
והכי
מוזר הוא שרגע לפני שהתחלתי לכתוב היה בי צורך וגם השלמה, שהגיע
העת לוותר, להניח אותך בצד ולהגיד תודה אבל מספיק, בואי נוותר על קשרים שהם ליד. ובטח עכשיו בעידן הקורונה שאנחנו כולנו צמודים לחיק הגרעין האמתי,
בואי נוותר ונזכה להתחבר רק לאמיתות החיים.
אבל עם
הכתיבה, ליבי ביקש אחרת, לתת הזדמנות נוספת.
ואולי
אחרי ההפוגה הזו, תבוא האמת?
כרגע
אניח את הרגש השרוי בסימן שאלה בצד ואחכה לימים טובים יותר בהם אדע לתת מענה מדויק
הרי גם המתנה זו מתנה גדולה!
ואולי פעם נשב על כוס יין לבן וננסה לצחוק על זה ולעבור לשדר על תדר אחר.
מאחלת לך
חג מלא בשמחה ואהבה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה