יום שבת, 21 באוגוסט 2021

LOVE

אהבה
מה עשיתי טוב שזכיתי לשפע של אהבה בחגיגות המספר הטבעי הבא 
אחרי 47 והבא לפני 49.
48. מספר שאין בו שום זיקה מיוחדתלא מספר עגול וגם לא ממש 
אטרקטיביאצלי היה בו משהו מיוחד השנה
כשבחרתי להיכנס ל'עובי הקורה׳ ולהבין מה קרה השנה שטרף את הקלפיםהופתעתי מהתוצאות.
אסכם בקצרה מה קרה כאן לפי הפרשנות שליביום ההולדת הזו זכיתי 
לשפע של אהבהאהבה שהרגשתי שמברכים אותי מהנימים של הלב
מהחלק האמיתי וגם שממש מתכוונים.
ובעיקר הרבההרבה אהבה.
זה היה שונה מכל השנים הקודמותאפילו שונה מתוך גרעין הבית
מהאיש הקרוב ביותר ללב שלי
שהציף אותי במילים ואהבה אינסופית.
וכשאני מנסה להבין מה קרה כאן? למה זכיתי דווקא השנה הזו 
מכל השנים האחרות בשפע הרגשי הזה?
שנראה כאילו לא היה מספיק בשנים הקודמות
למה השנה, דווקא זו, שאמנם מלאת משמעות אמיתית מבחינתי
קיבלתי אוצרות של רגש בכמויות.
האם בזכות משהו שונה שקרה בשנה הזו או בזכות החלפת המשקפים 
במספר גבוה יותראו סתם גם וגם.
השנהמשהו באותנטיות שפגשתי בעצמיבלי מסכות ובלי ׳פלאברות׳ 
הצליחו להקרין החוצה ולזרוח על כל העוטפים אותיכמו קרניים 
שצרבו בחוםואלוהסובבים רצו כל כך לעטוף ולהעניק לי אהבה.
ואפילו שמספר המשקפים גדל השנה ונאלצתי להחליף לחדשים
הם הצליחו לגרום לי להסתכל בחדות יתר ביחס לשנים קודמות
מעין בגרות עינית.
ואולי ורק אולי השנה הזו הייתה בדיוק כמו שנים קודמות 
רק עם משקפים חדשיםשידעתי להאריך ולהעריך את השפע מהאהבה.
אז משקפים או קרניים מבחינתי זה בסדר גמורזה בהחלט 'וואחד' מילוי 
לשנה החדשה הזו שכולה באה בטוב.
ואם אני בוחרת להסתכל מהמשקפיים או בוחרת להיות באמת ובאותנטיות
אני לוקחת ומצמידה ללב חזק חזקולא רק שאני לוקחת, אני אפילו סקרנית 
יותר לקראת השנה הבאה שתכף נכנסת כחדשהובה מבטיחה להיות טובה 
יותר לעצמי וגם יותר טובה לכל העוטפים אותיכי זו המתנה האמיתית
אותה גיליתי השנההטובלהפיץ את הטוב
וזה לא רק מציף את הצד השני אלא בראש ובראשונה מציף אותיאותי בטוב.

זה מה שמבדיל בין החושך לאור, בין היום ללילה ובין הטוב לטוב ביותר
רוצה להיות שם בכל רגע נתוןלהרגיש ולנשום את טעם וריח 
הטוב ובעיקר להיות ולחוות אותו.
ובשבילי להיות שם זה לעשות טובכי כשעושים טוב נוגעים 
באור הזך של שם ועכשיו, ומשם הכל כל כך קל יותר

זו מהות החיים לה זכיתי בשנה הטובה הזו שבאה לכבודי.
 

יום שני, 21 בספטמבר 2020

שנה עברית חדשה

 

משפחה יקרה שלי,
בפתחה של שנה עברית חדשה אני מבקשת לפני האיחולים שתתבוננו היטב בתמונה המצורפת.



משפחה שלמה הכוללת שלושה ילדים וזוג הורים בה הטביעו בכם אשכולות מתכונות האופי ומהנדסת הגוף וגם מהדי. אן. אי שלהם. אני ממש רואה חלקים שלמים שלנו, צבועים בצבע בכל אחד מכם. אבל מה שאני רואה באמת זה את הקרבה האחד בשני להצמדות לכדי תמונה אחת, כי זה מה אנחנו, משפך של משפחה אחת קרובה וצמודה בעורקים אחד בשני.
והביחד הוא מה שליווה וילווה אותנו ואתכם לאורך החיים.

זו המשפחה שאני ואבא שלכם יצרנו. אנחנו, כשניים זרים שמצאו אחד את השנייה ובחרו להדק את הלב שלהם וליצור שלושה לבבות מופלאים שכל אחד בדרכו מצא את האוצרות שבו. 
האחת באהבה לחיים והשנייה באהבה לצליל החיים והשלישי באהבה לטכנולוגיה של החיים.
אתם שלנו, וביחד נצעד לדרך השלום והטוב בשיתוף עם כל המוזרות של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

ומה שאני מבקשת ומאחלת באמת באמת בשביל כל אחד מאתנו זה שימצא את האושר האמתי אצלו שם בפנים, ותזכרו שלעיתים הוא מאפיל ומוסתר ובתוך כל המתרחש לא מוצאים אותו אז מאחלת שתמיד תמצאו את השביל לאושר גם אם הוא בשבילים הנסתרים.
ונזכור כולנו שהאושר הפנימי הוא הנוזל המקשר לפעימות הלב, לחיות ולחיים שלנו 
והוא זה שיעזור להעביר את הפקודה לחיוך אמתי, חזק ועמוק.  חיוך כזה שמשאיר קמטים לנצח, כי רק ככה יודעים שאנחנו מוצפים באושר ושמחת חיים.

אז אלו אנחנו, משפחה יקרה, משפחה עם הפרעת קשב, רעשים וברקים, נתינה וטוב לב, ובעיקר אנחנו.

אוהבת אתכם ובשפע,
ממני- אימא האחת שלכם.


 

 

 

יום שבת, 23 במאי 2020

לאיש שלי, לאחד שלי ולחצי השני שלי

היום אתה חוגג חגיגה שמקדשת לא רק את המעבר לעשור החדש אלא יותר מכך את השם שלך,יובל- יוvלאז היום זו שנת היובל שלך, שנה בה יוצאים לחופש לחופשי, ומכאן נגזר גם המספר 50 המסמל חירות ושחרור.

התלבטתי רבות לפני שהצלחתי לכתוב לך מילים, חשבתי שזה יהיה החלק הקל בהכנות לערב ומסתבר שדווקא לא, התלבטתי מאיפה להתחיל, באיזה מילים לבחור איך להמשיך ובעיקר אלו מילים מתאימות לתאר אותך ובכלל את כולך...
עד שהחלטתי להפסיק להתאמץ ופשוט לכתוב ומה שיצא אני מרוצה,  כי היום הזה- הוא שלך ורק שלך
 ובהחלט אתה ראוי ומגיע לך שנעסוק רק בך.

יובלי, בנינו בית ביחד, הקמנו משפחה, שלושה ילדים והרביעית שהצטרפה מאוחר למשפחה- קיילי הכלבה, עברנו שמחות, התרגשויות, אכזבות, משברים ועוד מלא מילים כאלה אבל בסוף תמיד הלכנו לישון ביחד, כי היחד הזה הוא רק שלנו.

חשוב שתזכור ותחקוק אצלך- אתה האחד והיחיד שבזכותו אני מצליחה לדייק בחיים שלי, לראות את הדברים בצורה בהירה יותר, לרוץ למרחקים, לנוח, לנפוש ולשמוח ולעתים גם לעצור ובעיקר להסתכל על העיקר מול הטפל.
בזכותך אני מבינה מהו הומור משובח, מהו אינטלקטואל סקרן, ולפעמים אני שואלת את עצמי מתי אני אצליח להתקיל אותו במשהו שהוא לא יודע או לא שמע, אז כן עוד לא הצלחתי אבל תזכור שאני לא מתייאשת.
אבל הכי חשוב שתדע כמה אהבה יש בך, מלא אהבה,
 לעתים היא סמויה אבל כשהיא מתפרצת היא חמה יותר מלבה.

אתה לימדת אותי שאין דבר העומד בפני הרצון, המוטו שלך לעשות הכל בשביל לנצח.
ואת זה הוכחת לי בירח דבש שלנו בקלאב מד תאילנד לפני כ- 18 שנים, שיחקנו כדורסל בברכה ואתה כמו אריה טורף נלחם בי ועוד שם לא ממש הבנתי למה אתה מתאמץ כי לנצח אותי בכדורסל בברכה או במגרש גם חתול רחוב היה מצליח. אבל יותר מכך הבנתי שאתה מאלה שיעשו הכל אבל הכל בשביל לנצח..

אז כן, ניצחת. ניצחת בגדול. הצבת יעדים, מטרות, פסגות והצלחת לכבוש אותם, לא ויתרת- אף פעם, רצת למרחקים ארוכים, ידעת שרק בעמל ועבודה קשה והרבה אמונה תצליח. כי זה מה שאתה, מהזן הזה שיודע סוד או שניים על החיים.
הצלחת לעשות וי על מגוון מהחלומות שלך ואתה לא מרפה וממשיך לחלום ולחלום.
  
רגע לפני שנמשיך חשוב שתשמע מה על פי הגמרא כתוב על גיל 50, אז ככה:
גיל חמישים מכונה "גיל העצה" ולא לחינם.
זהו הגיל שבו אפשר כבר להתחיל להשיא עצות.
זה הגיל שכשהגענו אליו אנחנו כבר אחרי ניסיון של שנים, אנחנו יכולים להתחיל לראות מה עיקר ומה טפל, מה חשוב ומה פחות חשוב, יכולים לשחרר את המיותר ולפנות למהות, מכירים יותר את עצמנו, מקבלים יותר את עצמנו וכך פחות תלויים בסביבה, במה יגידו וכיצד אנחנו נראים.
הגיל הזה נושא בחובו פוטנציאל המזמין אותנו להיות יותר חופשיים ומשוחררים מכבלים פנימיים מיותרים.

ולך יובלי אני מאחלת שלא תישא כל כבל אפשרי ותמשיך לזרום ולעוף בדרך שהלב שלך יבחר, להגשים חלומות בדרכך ותזכור שהמשפחה הגרעינית שלך וגם זו כאן מסביבך, מסביב לשולחן הזה, תמיד לצידך ובכל מקום כי זו המשפחה האמתית.

תמשיך לעוף, להיות אתה, ליהנות, להרגיש והכי חשוב לחייך ולהיות בריא כי כולנו צריכים אותך במיטבך.

אוהבת מהכי עומק הלב וזכור שאני עדין מחסירה פעימה מלבי בכל מפגש אתך, אשתך.


אז ככה לגבי עניין מתנת יום ההולדת שלך, לא פשוט לקנות לך מתנה, אז אחרי חשיבה מרובה החלטתי להעניק לך את מה שאתה מבקש ממני כמעט כל ערב, וזה לא מה שאתה או אתם חושבים.
אני יאתגר אותך- מה אתה מבקש ממני- כמעט כל ערב כשאתה נכנס למיטה?


להעניק את השי מתנה- לימודי עיסוי בהם אלמד להיות מעסה.


יום ראשון, 26 באפריל 2020

תכף נכנסת השבת


 תכף נכנסת השבת,

נכנסת בשביל להישאר ולהזכיר לנו שהגיע העת לעצור למנוחה.
באוויר ריחות של חלות חמות לצד הסירים העטופים באהבה של אוכל.
ואני יושבת בכיסא בצבע חום במרכז הבית, עם מבט קדימה לעבר החוץ ולראשונה מבינה למה בחרתי בכיסא ובמיקום הזה לצד כל שאר הכיסאות בבית, מבינה את הסיבה האחת בלבד, ה-עץ, עץ הדעת, והוא מולי.
אותו עץ האחד אשר נמצא בנימים העמוקים אצלי, נוכח כאן בביתי בכל הזמן הזה, העץ שמלווה אותי מנעוריי כחיילת בדרכי לבסיס עת הנסיעה דרומה תוך התבוננות בצבעי החום, המדבר וההמתנה להגיע לנקודת הציון הפרטית שלי, ה-עץ, העץ היחיד בשממה שדרכו ראיתי חיים מלאים והנה הוא עכשיו כאן מולי ואפילו מתבונן בי ומחייך.
הכיסא הזה כנראה נבחר לא סתם.

רגע לפני שנכנסת השכינה אלינו הביתה לצד הריחות שכנראה נרגיש רק בימים האחרונים של השבוע נגלתה לפניי הארה כמו גילוי יחיד ומיוחד, העץ האחד, היחיד שמסמל את צבע ופרי החיים שדרכו הכל כנראה התחיל וידעה זאת קודם אמנו- חוה מול אדם, נמצא מולי כל הזמן.
מתבונן בי עם מגוון ענפיו ונע ונד לכל כיוון בזכות משבי הרוח המצומצמים וכאילו אומר לי בדרכו ״ את שמתבוננת עמוק אצלי בתוכי זכרי שכולך ברכה משמים, בורכת, ההוא למעלה בחר לברכך תחת כנפיו אז דעי לזכור,
God bless you.
ודעי שאצבע אלוהים כנראה נוגעת באלו שהוא מאמין שראויים לנגיעה ואם הוא יודע אז את גם צריכה לדעת ״.
העץ הירוק וענפיו במבחר גדלים מנופף לי בתנודותיו כמזכיר לי שהוא כאן להישאר ולא מתכנן לעזוב, ומבקש שתזכרי שכמו העלים בגדלם השונים ככה גם ימות השבוע, יום ירוקים או חומים-ירקרקים ויום אחר גדולים, קטנים או חצויים. ולא משנה מה אורכם או רוחבם כולם באותה תנועה, תזוזה.
וגם את תחווי צבעים אחרים בכל יום, לעתים לבן בוהק וזך ואולי מנצנץ ובימים אחרים אדום, צהוב ואפילו אפור ולעתים תרגישי את העלה מלא או חצוי אך תמיד תרגישי שלמה.
שלמה, כמו העץ שעומד יציב מולך ומזכיר את שלמותו וממדיו וכמו שחיינו פרוסים לפנינו, מאחורינו ומצדנו כענפים הרבים בכל הזויות המאפשרות לנו לבחור, לזוז ולנשוב.
אז תודה עץ חזק ובעל שורשים עבים ומסועפים הנטועים עמוק שם באדמה שאתה וכולך נוכח אצלי בכל רגע בו אבחר להסתכל, בעודי יושבת בכיסא החום.
שבת שלום!

״מה שהיה תשכח מזה, מה שיהיה לא משנה,

מה שאבקש בעולם כזה - תן לי את היום הזה״,

יורם טהרלב.








יום שישי, 10 באפריל 2020

חברה/ לא חברה/חברה/לא חברה/חברה/לא חברה...

רציתי לכתוב לך,

לך האחת שלא ידעתי אף פעם איך להגדיר את הקשר בינינו- חברות עאלק, מכרות טובות, חברות לבילויים, האחת חברה פעילה והאחרת עושה בכאילו, או בעצם שתיים שעושות בכאילו.
שנים רבות התעסקתי באיך להגדיר אותנו, כל פעם בחרתי בהגדרות שונות ומגוונות וכשממש התייאשתי בחרתי לקבל את מה שאת נותנת בתוך הקשר או ליתר דיוק במה שאני נותנת ואת לוקחת, ושם בין הנתינה ללקיחה מצאתי רגעים של אור.
האור היה לבן זוהר וידעתי ליהנות ממנו וכשנפרדנו והחשיך אז חזרתי לשאלת השייכות.

פעם אחת לקחתי פרח סביון, כמו בילדות, ואמרתי תוך כדי קילוף עלי הכותרת- חברות, לא חברות, חברות, לא חברות ובסוף מה שיצא זה לא היה משנה כי לא יצא כלום.
כן, כזה היה הקשר בינינו, כמו הסביון במשחק הילדות, לא משנה, ואני הצלחתי להאמין בו כילדה גדולה.
לעתים שאלתי למה? וידעתי שזוהי שאלה ותחושה משותפת גם שלך ונראה היה שמשהו אצל שתינו מבקש להשאיר את זה על אש נמוכה.
לא ידעתי איך להסביר את הלחץ והחוסר שקט במפגשים שלנו רק ידעתי שאני רוצה להיות בחברתך, ובעיקר ידעתי שאני לא יכולה להיות אני באמת איתך ולא יכולתי להסביר את זה. משהו בהתנהגות שלי היה מלאכותי לצידך, זה אכזב אותי רציתי לתת את מי שאני באמת אבל לא הצלחתי להוציא את זה ממני, וכעסתי בעיקר על עצמי.
גם ידעתי שבשביל לשדר את עצמי את כנראה גם חייבת לשדר את עצמך וזה לא קרה, לא הצלחנו לשדר על אותו תדר.
אהבתי את הנוכחות שלך במפגשים המשותפים ואפילו הערכתי אותך יותר מהמצופה או הכלל והאמת לא יודעת למה, לא באמת היה מגיע לך את הערכה הזו, אבל הערכתי.
האנרגיה ששררה בינינו הייתה כמו בתוך בלון שחג לו באוויר ללא מוצא ולא מצליח להתפוצץ, הרי זה סופו של כל בלון- לא? להתפוצץ ולשחרר את האוויר הדחוס לחלל ולהיות חלק ממנו.. כך זה היה אצלנו סוג אויר דחוס, נמצאת ולא נמצאת.
ניסיתי לחקור לעומק את התופעה הזו, להקשיב ללב ולשאול שאלות עמוקות ומשהו נעצר שם וזאת כי לא מצאתי תשובות.

היום, ממש ברגע זה, אני פחות כועסת, אפילו אין בי כל כעס, יש בי הבנה עמוקה שכנראה זה מה שאנחנו יכולות להעניק אחת לשנייה בעת הזו, אין בנו היכולת והכלים הרגשיים לזוז מהמקום הזה. וזה בסדר! עם רגש אני לא מתווכחת.

והכי מוזר הוא שרגע לפני שהתחלתי לכתוב היה בי צורך וגם השלמה, שהגיע העת לוותר, להניח אותך בצד ולהגיד תודה אבל מספיק, בואי נוותר על קשרים שהם ליד. ובטח עכשיו בעידן הקורונה שאנחנו כולנו צמודים לחיק הגרעין האמתי, בואי נוותר ונזכה להתחבר רק לאמיתות החיים.
אבל עם הכתיבה, ליבי ביקש אחרת, לתת הזדמנות נוספת.
ואולי אחרי ההפוגה הזו, תבוא האמת?
כרגע אניח את הרגש השרוי בסימן שאלה בצד ואחכה לימים טובים יותר בהם אדע לתת מענה מדויק הרי גם המתנה זו מתנה גדולה!
ואולי פעם נשב על כוס יין לבן וננסה לצחוק על זה ולעבור לשדר על תדר אחר.
מאחלת לך חג מלא בשמחה ואהבה!



יום שני, 23 במרץ 2020

שקט


תמיד הסתובבתי סביב הזנב של ׳עצמי׳ בעיקר לאתר אחר השקט אך כמעט ולא הצלחתי למצוא.

גם שהסתובבתי מהר לא הגעתי אליו, הזנב היה קצר מכדי לאחוז בו ומתוחכם בכדי לעצור.
המירוץ, המהירות והרעש הם מה שגרמו אצלי ל'שקט מדומה' והיום אני מבינה שלשקט ולרעש לא היה גבול שניהם היו מפוזרים באויר החלל ובעלי תרגום זהה.
ובעת הזו, כשהזנב נפרד מהגוף כי אין לו לאן לרוץ והראש ממשיך לרוץ אחריו מתוך הרגל אז הרעש והשקט  בעלי יכולת להפריד כוחות ולחזור כל אחד למקומו הטבעי.

בעוצר- השקט חזר ליסודות, לחיבור העצמי. המילה הזו שכל רגע בחיים, אלו מלפני שבוע, ניסיתי להשיג ובעיקר מה שהצלחתי זה שקט בדמיון.

כמו תנועה כזו של מרדף בה מנסים כל הזמן להגיע, להשיג, לשבור שיאים, לעשות איירון מן, סופר מן ואפילו איש אשכולות. תגידו- לא התבלבלנו?

לא שכחנו שאנחנו כאן בכדי להיות בטוב עם עצמנו וללא שום כתר (תרתי משמע), הכתר הוא רק אנלוגיה לחיבור העצמי וללא תוספות.
העוצר מסייע לעצור מלכבוש פסגה נוספת ומנתב ליסודות, לקיים, לפשטות ולחיים שקיבלנו בחסד עליון ואף פעם לא חשבנו לעצור ולהודות.
ומזכיר לנו כמה חשוב להיות עם עצמנו והקרובים לנו ולחבק אותם ואותנו חזק, שנראה שבמרוץ החיים לא עשינו מספיק,
ומחזיר אותנו להסתכל להם עמוק באישונים  ולהגיד להם בשקט  לתוף האוזן 'אנחנו משפחה ואנחנו ביחד,
ולא משנה לאן תגיעו ומה תשיגו אלו היסודות שמחברים אתכם ולא רק בדמכם'.

אז העוצר כאן ולא ידוע לעוד כמה זמן וכשיגיע העת וימאס לנו אז נצעק חזק שהבנו משהו על הקיום כאן ואולי התא וירוס  יבין שתפקידו כנראה מוצה. ובמידה ויישאר עוד אז נזכור לחזור עמוק יותר ליסודות, לפשטות ולקיים עד שיעלם כמו שהגיע.

ובנימה אישית זו אני משתפת שהשקט בעת הזו מלמד אותי להניח את הרעש מחוץ לשער הכניסה של הבית ולהיפרד ממנו לשלום, ולהגיד שלום והפעם גם לא להתראות.
השקט הצליח להחזיר אותי עמוק פנימה ולהזכיר לי כמה לא הצלחתי שנים רבות לעצור ולהסתכל ועכשיו כשהגישו לי על מגש וכתר, אז לוקחת ומאמצת ומחבקת חזק לקראת התארגנות הלידה המחודשת.

את התקופה הזו נעבור ובתקווה גדולה שנשאר בריאים ומאוחדים והכי חשוב שנשכיל לצאת חדשים משם♥️


יום שבת, 4 בינואר 2020

ערות, התחזקות והתקרבות למעמקי הלב


ערות, התחזקות והתקרבות למעמקי הלב.  את הכל אני מרגישה כמו בתוך מערבל של רגשות, הכל שם צף, מתערבב ומאפשר ללב לפעום ובעיקר לחזור למקומו הטבעי.

תקופה ארוכה ואולי רצף של שנים חשתי כמו אחת שצפה על רפסודה בתוך ים סוער, בעוצמה של גלים גבוהים אשר לעתים למטה, נמוך אך הרוב גבוה למעלה. והסערה בעוצמה הזו הציפה בי רגשות של חוסר קבלה, חוסר הערכה ובעיקר חוסר שקט לעצמי, אך מה שיותר מפתיע היא שהרפסודה שטה רק בשעות הלילה ולא היום, כלומר עינים שרואות בעיקר חושך, אפלה.
וכשזכיתי והתקרבתי ללב מצאתי בו את האמת, האמת האמיתית ומכאן הסכמתי להמשיך לצוף אבל רק בשובר גלים ובאור יום, ומכאן הבנתי שיצאתי מהחושך לאור, זכיתי! 
היציאה הזו הייתה בהירה וחדה ובעיקר עם הבנה שאפשר לקבל להסכים לעבור לאור.
אז הסכמתי להיות באור, לראות את הצבע הלבן שבאור ולהבין שהחושך יגיע בשעות הערב ושם אדע לצפות, לקבל ולהסכים גם לראות את נקודות האור שמביא לנו הירח בלילה.

המעבר הזה מהחושך לאור, לא רק שהחזיר את הלב למקומו הטבעי אלא יותר מכך גרם לו לחייך, לאהוב ולשמוח. זו תחושה של חיבור כאילו גיליתי את הניצוץ שנמצא שם בתוכי. ניצוץ כזה שפשוט מחייך ואוהב את החיים.
וגם לא שוכחת שהלב יכול לחזור למחוזות האפלים והשחורים, אז מה- שיחזור, לא מפחדת.
ההרגשה כל כך עילאית שאני אפילו מופתעת להרגיש אותה, סוג של אור אמיתי כאילו החנוכייה דלקה במלואה בנר הראשון.
הניצוץ הזה כמו הבזק חשמלי, זה שהרכבת מתחילה לנוע על המסילה ופולטת ניצוצות של אש חשמלי. כזו התחושה, הרגשה טובה ונעימה.
החלטתי ליהנות ממנה ולא לחשוב לרגע על תקופות המיצרים שיגיעו אחריה, פשוט ליהנות ולתת לזה לזרום בכל איבר בגופי, לחוות חוויה של חיבור הלב למקומו ולהכיר באור, אור לבן ורחב.

אז שחוויתי את האור הלבן, גיליתי תובנות רבות ומדויקות שהצליחו לבנות אצלי בית רוחני מדויק וגם לגלות תשובות לשאלות שלא ידעתי לתת להם מענה. בתוך החוויה העילאית הזו בחרתי להפסיק כל פעילות אחרת ולתת מענה כל יום למשהו מהחיים שלי, אז ארגנתי לעצמי אפילו חופשת מחלה של כמה ימים, כך רצה הטבע שפשוט כמה ימים של מחלה בבית וזאת כנראה התארגנות רק בשביל לחשוב ולמצוא תשובות והבנות לשאלות בחיים הטובים שלי, וכן זכיתי ומצאתי הבנות.
אז כשבועיים אני כחלק מהאור הזה, מבינה ומכירה אי הבנות בעצמי ובעיקר נותנת מענה רגשי לכל אחת מהאי הבנות כי רק המענה הרגשי יצליח להניע אותי לבחור באור למרות שהכי קל לא להתנגד לכוח המשיכה ולרדת למטה, לכיוון החושך.
אבל אני בחרתי באור, בחיים!