יש
משהו בסרט שלעיתים נוגע יותר, שם בנימי הלב.
הנגיעה
אינה תלויה בעלילה או בדרמה אלא כאשר רגש כלשהו מצליח לגעת בעורק הראשי שם בלב,
ממש ככה. לעתים זה מרגיש כמטאפורה, כאילו הצטיידתי באיש מקצוע, אינסטלטור שהצליח
לשחרר סתימה וברגע אחד תיקן את קצב הזרימה הרגשית, ואופס פתח ונגע שם בעורק הלב!
הסרט גם
לא חייב להיות עטוף בתחפושות ודמויות צבעוניות. זה פשוט חייב להיות משהו שקשור לספקטרום ה'אותנטיות׳, ככל
שהתכנים אותנטיים יותר, ככה הם קרובים ללב, ומבחינתי כל מה שקרוב כצעד מהלב אני
מאמצת ואפילו מחבקת.
הפעם זה
סרט קולנוע שהצליח לחבר אותי למציאות הכי קרובה ללב ולחדד בי איזשהו ערך עליון,
שנקרא - יחד.
זה מתחיל
כאשר 6 אחים סודנים שנולדו לתקופה של רצח עם בארצם, נקלעים למציאות של חיים לא
אנושים ובניסיון הישרדות להישאר ביחד.
עם רצח
הוריהם הם מבינים שעליהם לצאת מהזירה על ידי בריחה מהמדינה, סודאן. הדבר היחיד
שהנחה אותם זה, יחד. הם הבינו בלי מילים מיותרות שעושים את זה ביחד או לא עושים
בכלל.
(רק לסדר את האוזן, מדובר בילדים בגילאים 5 עד 13)
המסע
שלהם החל בלי נעלים, סמרטוטים העוטפים את גופם, ילקוט קטן עם כמה זרעים של חיטה,
בקבוק מים, ומקלות לצחצוח שיניים. הכי פשוט עם הרבה עומק!
עם כוחות
הנפש שהחיים הציבו להם, החלו את דרכם כשאחד האחים חולה והאח הבכור שנחשב לצ׳יף
המשפחה, נושא אותו על כתפו, ומוביל
את כולם לדרך השקט, שלא ממש יודעים איפה היא, אבל זה נמצא עם כיוון זריחת השמש.
הם
צועדים בלי הפסקה ומנוח, ביחד, ולעיתים אוחזים בידיים בשביל לזכור שחום הגוף מזכיר
את חום הלב.
מים
ואוכל, בקושי נמצא, ובדרך מהלומות ותהפוכות עוברים עליהם. אך ההסתכלות היא מטרה
אחת- להגיע למחוז בו יש שקט, ורק ביחד.
הם
יודעים ששוטרים בעקבותיהם, ואחרי מספר ימים של צעדה כשהם תשושים, עייפים וחסרי כל
הם בוחרים ולא מן המניין לעצור למנוחה באזור פתוח שהדבר היחיד שמסתיר אותם זה אוסף
של שיחים יבשים וגבוהים ״ולמזלם״ חוסר התזונה זה מה שהצליח להסתירם היטב.
כשנפלו
למשכב על החולות החמים. הצ׳יף, האח הבכור, עצם את עינו רק כשראה שכולם ישנים שנת
ישרים, הוא בעצם רצה לראות את הפנים שלא מביעות כל רגש, ומשם איזה שביל של תקוה.
בקרן אור
הראשונה התעורר טימו, הצעיר, והעיר את אחיו בסוג של שריקה קלה וללא תנועה, השישה
פתחו את עיניהם, נותרו קפואים במקומם וחיכו להוראות מהצ׳יף ליציאה לדרך.
ראשון,
עמד והתרומם טימו, והבחין שכעשרה מטרים ממנו
הבחינו בו שני שוטרים חמושים, והחלו לצעוק, מיד התכופף לשיחים והפחד פתאום
בלט מעיניהם של השישה. כולם במבט לצ׳יף שיציל אותם לפחות לעוד רגע אחד של ביחד.
הציף,
בחר ברגע זה למכור את נפשו למען שמירת האחדות, יחד.
הוא
התרומם ואמר שהוא כאן לבד, בזמן צעידתו לעברם, השוטרים האמינו, היכו אותו ולקחוה
חזרה עם הפנים לכיוון סודאן.
החמישה
שנותרו בלי האח הצ'יף, מבינים שאין זמן להתאבל או לבכות על מר גורלם, מפעילים
שיקול דעת מהיר, וביחד ממנים את המנהיג, הציף הבא שיוביל אותם לנקודת הצלה, שלא
ממש ידועה אבל קיימת שם באמונה.
וכך הם
ממשיכים לצעוד לכיוון האמונה במשך 34 ימים שאחד מהאחים חולה ושרוע על גבם עד
שמגיעים לנקודת האור, מחנה פליטים.
במחנה
הפליטים הם מתחילים בחיים חדשים. הם מאבדים את אחד האחים שחלה במחלה קשה וממשיכים
ביחד הארבעה, בלשמור על צלם האנוש שנותר, המשפחה שלהם.
אך קל
להבחין במהלך הסרט איך כל אחד מהם סוחב על גבו משקע כבד על כך שהאח הבכור נתן את
נפשו למענם, למען כך שיישארו חיים.
ומרגישים
חוסר הוגנות כלפי הקיום שלהם. כאילו שגזלו חיים ממישהו אחר לטובת חייהם, זה היה
גדול מנשוא. זה נראה כמו דבר שלא
נתפס, אתה חי במקום מישהו אחר מישהו שבחר לוותר על החיים
שלו למען האחר.
13 שנים אחרי השהות במחנה הפליטים, הם מקבלים את הבשורה הגדולה והמרגשת
שניתנת להם ההזדמנות להגר לאמריקה ולהתחיל בחיים חדשים, וביחד, עם השמחה הגדולה
וההתרגשות הם עוזבים אך חווים אכזבה נוספת עם נחיתתם ביבשת אמריקה, ביקשו להפריד
את אביטל האחות מאחיה. וכך אביטל ממשיכה למדינה אחרת והשלושה למקום אחר.
השלושה
לא ויתרו ועשו כל שביכולתם ובדרכם המיוחדת להחזיר את הצלע הרביעית, אביטל, ליחד
שלהם.
ומספר
חודשים אחרי , אביטל מגיעה להיות איתם כפי שהבטיחו.
אך עדין
רדף אותם הרגש הזה, אחיהם הבכור, אשר נתן את חייו למען הצלתם. הם לא יכלו להכיל
זאת ומצאו את עצמם, מתקוטטים ומאשימים זה את זה.
לבסוף
כשלא יכל עוד, בחר טימו, לחזור לאפריקה לחפש את האח האבוד ולסייע לו לחזור למשפחה,
כי הביחד זה מה שנותר להם והוא חייב לעשות זאת למען המשפחה ובעיקר למען עצמו.
טימו,
יצא לדרכו ליבשת אפריקה ואחרי חיפוש אינטנסיבי מצא את האח האבוד שהצליח לשרוד
והמשיך לחפש אותם במהלך כל השנים האלו, השמחה היתה גדולה שקשה לתאר אפילו במילים.
זה היה חיבוק שמתאר לא רק את הגעגוע, אלא גם את ההקלה, ההקלה שלא באמת לקח חיים של
אחר למען שלו.
החיים הם
מתנה אבל שמישהו אחר מציל אותך על חשבון חייו, אז כנראה שתמיד תחיה לצד החיים ולא
באמת את החיים.
טימו
הרגיש איך הלב שלו חוזר למקומו הטבעי אחרי כל כך הרבה שנים של אי נחת ולפתע חש את
השקט שאין לו תחליף!
טימו
ניסה בדרכו ובכלים שרכש לסדר דרך השגרירויות השונות מפלט ויציאה מסודן ואחרי
מאמצים רבים הצליח.
השניים
מתרגשים ושמחים מגיעים לשדה התעופה אך טימו, רגע לפני עלייה למטוס מדווח לאחיו הבכור,
שהוא הצליח להשיג כרטיס אחד ולכן רק הוא עולה, האח הבכור.
הוא תרץ
בכך שבזכותו ניתנו לו החיים והוא חייב להחזיר לו את החיים שנלקחו ממנו.
עם הרבה
כאב, האח המריא לארץ הזרה לאחיו בכדי לשמר את מה שהבטיחו לעצמם.
טימו
שנשאר בסודן, חזר למחנה הפליטים אך הפעם עם חיוך אמיתי, זה היה נראה כאילו הלב שלו
חזר למקומו הטבעי ולא משנה איפה הבית שלך כי כל השנים חי בתחושה שלקח חיים של
מישהו אחר למען זכותו לחיות, כבר לא קיימת.
זה היה
נראה כאילו הנפש שלו זעקה לשקט מסוג אחר. לשקט שלא יכול להיות בשום תחליף סביבתי
אלא לשקט שם בבית שנמצא עמוק בפנים, בבית שנקרא הנפש שלנו. וכשהשקט חזר למקומו אז
שאר הדברים יסתדרו מעצמם.
ואני
אסיים במשפט אפריקאי שמסכם את הערך המרכזי:
"אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך
ביחד״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה