סיפור על תמונה

זו תמונה שמלווה אותי שנים רבות בעיקר שאני חוזרת בזמן ומדמיינת את עצמי, בממדים של פעוטה.

ובין שכבות התמונה אני מבינה גם כמה דברים על החיים, שלי.

נולדתי כשאחי הבכור בן שנתיים וחודשים. ושנתיים וחודשים אחרי הצטרפה אחותי והפכה אותי לילדה מרכזית, לשני אחים, שכל אחד בפער של שנתיים וחודשים, ממני, בדיוק.

זו הייתה ילדות בחוויה של חבורת אחים, בה שיחקנו באותם משחקים ועולמות התוכן שלנו היו זהים ומחוברים כשתי וערב.

בבגרות, כל אחד בתקופה שונה, יצא לדרכו הפרטית עם צידה, סוג של ארגז כלים אשר נאספו ולוקטו להם מגוון של תובנות, משפטי מפתח, אבני דרך מהם חוזקות וחולשות וזאת אודות לשהותנו לצד דמויות מחנכות וערכיות שסייעו בלדעת משהו על החיים.

אצלי ואצל אחיי היה משהו שרק שלושתנו הכרנו היטב, בלי תוספת של מילים, וזה שלנו. כאן בתמונה!

התמונה שלי היא תמונה שמסכמת דבר מהותי בחיי ובעצם מלמדת לא רק מה קיבלתי אלא מה אני צריכה להעביר או לתת לסביבה, לחברה ובעיקר לדור ההמשך שלי. וכהורה, מזכירה לי מה עליי ללמד את הצאצאים שלי.

כשמפרידים את שכבות הצבע בתמונה, מקבלים את כל מה שלימדו אותי ובעיקר את כל מה שאני יודעת על מהי הקשבה, תקשורת, סבלנות, ראייה מרחבית, חיבור לעצמי ובעיקר את המילה, מעוף, חשיבה יצירתית.

גדלתי להורים שהגיעו כמהגרים, למדינה שרצו וחלמו, מדינת היהודים.

ללא היכרות עם השפה ואפילו לפערי התרבות או הנורמות החברתיות. הם סיפרו על האתגר הגדול כמהגרים במדינה זרה ועל הדרכים היצירתיות למציאת תקשורת או סתם חיבור לסביבה. האתגר היה גדול, אך בדרכם המיוחדת מצאו את ההצלחה.

שנולד הדור החדש, אנחנו הצאצאים, רצו להעניק את הטוב ביותר, ידעו שיש להתחיל בצד הערכי והדברים שתלויים ביכולות הבסיסיות של האדם להפיק את הטוב והנכון מעצמו ועבורו.

את המילה מעוף, כמילה, הוריי הכירו כמשמעות לחיים יצירתיים ובדרכם המיוחדת ובחיפוש מילים מקבילות ודומות, הם הסבירו את משמעות המילה והיא הייתה מילת המפתח, מלאת עומק והשפעה עליי, כילדה.

והתמונה היא ההמחשה לכך.
אבי, בדרכו השקטה והמיוחדת בחר להעביר את המסר בדרך מקורית שהצליחה לזרוע בי ובאחים שלי, משהו, ובחלוף השנים הצליח להנביט שורשים איתנים וחזקים ומשם לטפס לצמרות העץ.

אז ככה זה היה, בכל שבת בבוקר חם ושמשי, התאגדנו 5 נפשות לרכב המשפחתי ויצאנו לחפש מרחב, נקי מכל פעילות אנושית או מלאכותית, אשר השקט במקום היה המוטיב המרכזי.

בתמונה, מבחינים באחד מהמרחבים האלו. הגענו לדיונות של חולות, הנערמים מכל כיוון.

וכל אחד בתורו הוזמן ליהנות לפרק זמן קצר מה ביחד עם כל אחד מההורים, באופן פרטי. ולהקשיב למספר תובנות על הטבע הרחב ותכונותיו וההקבלה שלו לחיינו.
אבי בעיקר המליץ להסתכל קדימה ורחוק למרחב. הוא ביקש שנסתכל הכי רחוק שאפשר ונתאר במילים מה אנחנו רואים, ואז ביקש להסתכל רחוק יותר, ואז כשמצאנו את הנקודה המחברת בין קו התפר, שם בדיוק,  היה עוצר ומסביר את כוחות ועוצמת המרחב, ואז אומר- ולשם בדיוק אפשר להגיע.

כשהגיע תורי ואני עם הרגלים הקטנות, כמעט בת 3, מנסה לטפס  גבוה לגג הרכב, כי משם רואים טוב יותר את המרחב כשאנו יושבים צמוד, ואני נהנית מחיבוק אוהב אבי מלמד אותי דבר או שניים על החיים, ותמיד מקביל את המרחב לחיים שלנו, כמו שהטבע חזק ומלא בעוצמה ככה גם בנו יש את הכוח והעוצמה להגיע ולהצביע על כל נקודה, ברת השגה.

אך החשוב מכל, לדבריו,  תמיד להסתכל קדימה והכי רחוק שאפשר, ואפילו עוד קצת להתאמץ במבט קדימה ולהכיר בכך שאת יכולה להגיע לכל נקודה עליה תצביעי, בחיים שלך.

בשנים הראשונות, בעודי ילדה, אני זוכרת בעיקר את המילים שהסתלסלו עם השקט במרחב ולא ממש מבינה את המשמעות או הכוונה. אך עם חלוף השנים, הבנתי עד כמה אבי רצה שאלמד להסתכל רחוק, והאמין בלב שלם שאני יכולה להגיע לכל נקודה עליה אצביע.

וכשאני גדלתי הצלחתי לתרגם את השבתות והנסיעות למרחבים הפתוחים האלו כמעין מצפן להצלחה ולאמונה שבי, שכן הכל אפשרי.

אז התמונה הזו מספרת לי איך עוד מגיל צעיר, כפעוטה, למדתי להסתכל הכי רחוק שאפשר, כי לימדו אותי לא לפחד להסתכל קדימה ולהאמין שאפשר בצורה יצירתית להגיע לאן שתצביעי, רק תבחרי בשקט והכי רחוק.