הרגע הזה שבו כמעט...

10 שנים אנו נתלים ברגע הזה שבו כמעט...
זה היה כמו מטוטלת שכל תקופה קצרה מטה את המאזנים למתח שבין הצלחה או כישלון.

ככה זה כשאת נשואה ליזם, סטארטפיסט שעוד הרבה לפני הצעת הנישואין ביקש להוסיף סעיף בכתובה, שבמידה והקשר שלנו מתהדק חשוב שאקח בחשבון שהוא מתכנן קריירה תובענית עם לא מעט היעדרויות מהבית.

וכך קרה, הוא הקים סטארט-אפ בשנות הנישואין הראשונות שלנו והחל בדרכו התובענית אך חדורת המטרה, כפי שהבטיח. במהלך תקופה שארכה כ- 10 שנים הבית וכל משמעויותיו נתלה על כתפיי ואני עומלת ומתנהלת לבד במערכה עם שלושה פעוטות, וקריירה לא פחות תובענית אך בלי תוספת של סעיף בכתובה כפי שהוא דאג וגיבה את עצמו.

10 שנים הוא וגם אני כשותפה לחיים, היו ברגע הזה של כמעט הצלחה או כישלון. משפחה שלמה ממתינה לשינוי או תוצאה או סתם משהו שינוע, ואני בעיקר חיכיתי לרגע שבו המשפחה תשמור על צו האיזון, שהילדים יכירו בנוכחות של שני הורים בבית כמו סתם משפחה רגילה.

ואז זה קרה, בתוכי ידעתי שהוא לא ירפה עד שיגיע לתוצאה שייחל. הרגע הזה שחיכינו לו, החברה נמכרה, והרגע הגיע! ובעיקר ידעתי שמכאן יגיע הבלנס לתוך הבית, למשפחה שלנו.

קיבלנו את התשובה החיובית שהייתה סוג של משהו אבסטרקטי. זו תחושה עילאית של הצלחה שלו וגם קולקטיבית של המשפחה, תיאור של רגע ״כמו לרחף ולגעת בשמיים״. החברה שעשר שנים הייתה על המדף נרכשה על ידי אחת מחברות הענק וכן זכינו ליהנות מאקזיט משמעותי.

והרגע הזה לקח אותי לעוד מקום שלא נתתי לו מקום או חשיבה, כי הוא היה חלק ממני ולעולם לא קיבל תשומת לב, הפשטות.  

אני מאמינה באורח חיים בה פועלים, חושבים ומתרגמים את הדברים באופן פשוט, בפשטות כלומר חיים פשוטים ללא מורכבויות, דברים ברורים ואותנטיים.

לפעמים הפעולות שלנו מתאפיינות במוגזמות, כך שכולם יהיו חייבים להסתכל או לדבר עליהם. אצלי זה לא ככה, כי הפעולות שלי פשוטות ולא מורכבות, כשאני עושה בפשטות אני מגלה שהמעט זה הרבה.

וכך אני דוגלת בלהסתכל ולפעול בפשטות. אז איך מכאן ממשיכים שההון המשפחתי השתנה, המצב צבירה של המשפחה עובר סוג של מטמורפוזה ואני מוצאת את עצמי מסתכלת ברגע הזה ושואלת מה עכשיו איך ממשיכים- פשטות או שינוי? האם רוצים בכלל בשינוי?

אני כאדם פחות מאמינה בחומר או במעטפת החיצונית ויותר בעומק ובמה שיש לאדם להציע ברמה ערכית ובפשטות.

שכשיש עודף בחיים וחיים בחיי מותרות וללא גבולות אז החזון והרצון להצליח תופס ממדים אחרים והופך את האדם לאחד שפחות רוצה להתאמץ.

ואז מגיע נושא המעטפת, זו שדרכה אתה נראה או איך אתה נראה? וכאן גם מגיע הרגע שאני לא מוכנה לרדוף אחרי מוצרי צריכה ולבזבז הון בתמורה לפריט בעל שם דבר או סתם נתפס כמותג יוקרתי, מה שאני קונה לעולם לא סיפק לי את ההרגשה. אם אני רוצה להרגיש טוב אז שיעבוד למוצרים לא מוביל אותי לשום מקום רק למסע של אבדון ולהרגשה נוצצת אבל ללא תוכן.

כמה פשוט להסתכל על הכל בלי לחשוב מה יגידו עליי או מה יעשו או איך ינתחו את מה שעשיתי.

ולא מצליחה להתנסות או לחוות אחרת, בוחרת להמשיך באורח חיים של פשטות. בדרך בה חונכתי ובה אני מחנכת את הילדים שלי, שקונים רק מה שצריך ופריטי אקססוריז ואופנה רוכשים באואטלטים או בסוף עונה וממשיכים לשמור על הפשטות בתוך הבית.

יש משהו בפשטות שדרכו אני מצליחה למצוא את השקט ואת הדיוק ומבחינתי הוא ערך עליון, כל תוספת גורמת לי לחוסר איזון.

כי הרגע הזה של הפשטות הוא מה שהצליח להצמיח ממני את כל האושר שהשגתי עד היום וההגדרה העצמית שלי עוברת דרך משהו פנימי שנמצא בשליטתי.

הסביבה הסתכלה עליי ובחנה אותי מכל צד אפשרי ואני לא הבנתי למה אני צריכה לשנות את מצב הצבירה שלי אם אני מרגישה בנוח עם הקיים.

וככה תחת עין בוחנת ומבקרת חלפו להם יותר מ- 3 שנים ואני מבינה שלמרות שזכינו, אנחנו שומרים על הדרך בה אנו מאמינים, הפשטות.
הפשטות, היא זו שמאפשרת לנו לשמור על אופטימיות, אמונה בעצמנו, רצון להצליח ודוגמה לילדים על מהי דרך ומאמץ.

וזה על הרגע של כמעט הצלחה או כישלון, ובסוף הצלחה.