למה לא התקשרת אליי?

למה לא התקשרת אליי וסיפרת דבר או שניים על רגשות? או אפילו שלחת הודעת טקסט קצרה המספרת על הרגש הדומיננטי שמטלטל בי.

הפעם זה מופנה אלייך, האחד שמרימים את הראש אליו למעלה כשמבקשים משהו או אולי ליקום או לכל גורם אחר מאוצרות הטבע האחראי ליצירה או בריאת האנושות.

יש לי כמה דברים לספר לך שאתה לא סיפרת לי.

מרגיש לי כמו רבים אחרים, שנולדתי עם אוסף ומבחר של רגשות מגוונים ולמדתי במהלך השנים לארגן ולשכן אותם באזורים הנכונים, ביניהם כמה קרבתי ללב וחלק אחר הרחקתי.  ועל חלק ויתרתי כשלא הרגשתי בהם נוח כמו התלהבות יתר או עודף התרגשות וחלק אחר הצלחתי ללטש עד רמה של יהלום כמו סבלנות, שמחה ועוד כמה, אך על מרבית הרגשות למדתי להיות בשליטה.

אבל יש אחד כזה, רגש, שהשתבחתי בו ומלווה אותי כמעט מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי מתרגמת ומנתחת רגשות.

והאחד הזה נקרא, כעס. דווקא אותו מכל האוסף רגשות לא הצלחתי לנתב למחוזות טובים ורגועים ולכן אליו אני הכי מחוברת, סוג של חיבור כמו תינוק לחבל טבור אימו. וזה רק כי הוא היחיד ששולט בי ולא אני בו, ולכן בו אני בוחרת להתעכב, באחד שחזק מכל אוסף הרגשות אצלי.

הרגש הזה שתמיד מצליח לנטרל כל ניצוץ של היגיון ולהפוך אותי ממצב של כעס ליותר כועסת ואז לא בשליטה.

אני יכולה לכעוס על כל דבר שלא עומד בקנה אחד עם התפיסה שלי, החשיבה או הדרך שלי ובדרך כלל זה קורה דוקא עם האלו שהכי קרובים אליי, וזה יכול להיות דברים שולים או מינוריים כמו לדוגמה כשמכניסים את הכלבה הביתה רגע אחרי שהעוזרת יוצאת, אחרי עשרות פעמים שהסברתי לא להכניס, ואז 5 דק אחרי הבית מוצף בשערות או אפילו שהילד סתם מתלכלך מטפטוף של גלידה,  או אפילו נפילת פירור לחם על הרצפה או סתם לכעוס שלא פינו את הצלחות בסיום ארוחת הצהרים.

יש לי ממש עניין עם הכעס שלי. רבות התעסקתי עם הרגש הזה, טיפולים פסיכולוגים, יוגה, מדיטציה, תה מיוחד שנרקח עבורי ומגוון של שיטות נשימה אשר בדרכים מגוונות ניסו ללמד אותי שברגע שפחות אתעסק בזה או אפילו אחבק את הרגש אז אלמד לחיות מולו בשלום. ואני ניסיתי לכעוס ולחבק ויצא שקיבלתי כעס בריבוע.

כשנולדו הילדים וניסיתי לשדר שקט יצא לי רעש ולעיתים בקול של שופר וכשגדלו הרעש נהיה כבר חלק מהמשפחה.

ואז החלטתי שאולי כדאי לערב את הכימיה ולעבור לאיזשהו איזון באמצעות כדורים כאלו, מהמשפחה של גלולות השקט, הציפראלקס,

אז ניסיתי כמה. והאמת זה עזר והצליח.
הכימיה סייעה לי לסדר את הנוירונים בראש וכאילו שהגעתי לסוג של נחלה ריגשית, מצאתי את עצמי פחות כועסת וזה היה בהחלט פיתרון אך במקביל גיליתי בעצמי שאני פחות מרגישה – שמחה או עצובה או אפילו כועסת  כאילו שמערכת הרגש הפסיקה לעבוד או להרגיש כמו תחושה של חוסר קיום ברגשות, הכימיה פשוט הקפיאה לי את הרגשות.
אז לקח לי שנתיים להחליט שאני רוצה לחזור להרגיש וגם במחיר של ההתעסקות בכעס. והפסקתי.

מהרגע שהפסקתי הציפו וחזרו הרגשות, חזרתי להרגיש ובחרתי שכל רגש שיגיע באשר הוא אקבל ואהיה בשבילו והאמת שחזרתי לחיות וחזרתי להרגיש.

והמעניין שקרה הוא שאני כבר לא עושה עניין מהכעס ולכן הוא הרבה פחות רלוונטי או חלק מחיי וכשאני כועסת לעיתים אז זה בסדר, ותקין. וכן, אפילו נורמלי.

אז כאן בטקסט פתחתי ושאלתי למה הוא למעלה, האחד,  לא סיפר לי איך להתנהל עם הכעס ויותר מזה כעסתי שלא קיבלתי איזשהו אות ממנו בנושא, והיום מרגיש לי שהכעס הוא אמנם חלק ממני ואני והוא חיים בהרמוניה ושלום זה עם זה, ולכן אני פחות מרגישה בו.

ואולי רק שאנחנו מפסיקים להרגיש, לי זה קרה בזכות הכימיה, אז מתגעגעים לכל מה שהכרנו. ואז שחוזרים להרגיש משהו במערכת מתאזן, ומתאפס.

וכשחוזרים להתמודד עם הרגש שתפס כל כך הרבה מקום בחיי, הוא נהפך למינורי ולא משמעותי.

אז פעם הקרובים קראו לי ׳הנה הגיעה גברת כעסני׳ והיום, השקט שבי הם אלו שגורמים להם לאי נחת.

אז זה על הכעס שלי!