פרק ראשון... בקרוב:)

אני יושבת בחדר החשוך ולא מבינה מה עושים מכאן. הוא הטיל את המילים הקשות כמו פצצה על הלב ובחר לצאת מהחדר, בלי תוספות או מילים מיותרות. הוא תמיד היה ישיר בלי הסברים מפורטים ומיותרים, כל השנים הוא ידע להגיד קצר, קולע ומדויק.

ביקש לדבר, עמד בגו זקוף, הסתכל לי עמוק לתוך העיניים ואמר ״ אנחנו 25 שנים ביחד מרגיש לי שהגיע העת לשנות, מגיע לשנינו יותר. מחר אני עוזב״.

ואני בפה פעור מסתכלת עליו בעיניים מבוהלות ולא מסוגלת להוציא מילה, כאילו שהלשון חפרה בור עמוק שם בפנים ובחרה להיעלם.

הוא יצא מהחדר, חדר השינה שלנו, דווקא כאן בחדר הכי אינטימי,  מהמקום הזה ששנינו הכי חשופים אחד לשנייה הוא בחר לסיים את הקשר.

היציאה שלו מהחדר הייתה אלגנטית, בטוחה ומלאה בכבוד למילים. בלי דמעות מלוחות או כל סוג של רגישות אחרת. פשוט אמר ויצא!

ואני שיודעת שלאחרונה הוא רחוק ממני ולא רק מהלב יושבת וכאילו מחבקת את המילים הקשות ומרגיש לי כאילו הן מרחפות ומסתובבות בתנועות מעגליות, כאילו רוצות להישאר כאן.

אני קפואה, לא מסוגלת לזוז או בכלל לייצר איזשהי תנועה, אפילו לרגע חלפה מחשבה אצלי אולי חטפתי אירוע מוחי וזה בעיקר כי לא מצליחה לתקשר עם האיברים שלי בגוף, קיפאון שלא הכרתי קודם.

ואני יושבת ומעלי מרחפות ומסתובבות המילים שלו, מילה אחר מילה. אני זוכרת אפילו את האתנחתא הקלה שלקח רגע לפני שיצא מהחדר והכל בקור רוח ונטול כל רגש.

ואני, מה באמת חשבתי לעצמי שיפגין איזשהו רגש של אכפתיות בסיטואציה הקשה הזו, הוא בטח חשב ארוכות על אלו מילים ישתמש וניסח אותם במגוון וריאציות אצלו בראש, כזה האיש שלי, הוא תמיד שקול ובוחר כל מילה, יודע לסנן וללקט את המילים הנכונות והמדויקות, הן אף פעם לא מתבלבלות אצלו.

ואני שכבר חודשים רבים מתחמקת מכל מגע ומצטרפת למיטה רגע לפני שהוא נרדם, ואפילו כוחות או אנרגיות להקשיב לסיפורים שלו לא היה לי. לא יודעת למה. כאילו שהכנתי את התשתית למצב הזה.

אולי רציתי לגמור את הקשר ופחדתי לבחור את המילים? או שלא, לא באמת יודעת מה קורה אצלי, אולי השיגרה, ההרגל, השנים שחלפו להם, אני לגמרי מבוהלת.
שאלות רבות מציפות אותי- איך ממשיכים? מה אומרים לילדים? ההורים שלי האם ישברו מזה? ואני מה איתי- האם ארגיש עוד פעם?

והמילים שמממשיכות לרחף בצורה אובלית בחדר, מעלות שאלות רבות על החיים שלנו.
היו לנו שנים יפות, מלאות בתשוקה והרבה מגע. הוא כל הזמן רצה לגעת בי כאילו החום גוף שלי נתן לו את הביטחון בקיום, בקשר ובכלל בהרגשה שאנחנו עוד כאן.

אני ידעתי כל השנים שאנחנו משלימים איש את רעהו, והכרתי בקווי הדמיון שלנו- אהבנו לבלות ביחד, בעיקר לשבת לנתח ולחקור זוגות בסביבה, הרי אנחנו בעלי הניסיון, ובעיקר הוא ידע לנחש איזה מספר מפגש זה שלהם, ובסוף היה ניגש אליהם ושואל, ותמיד צדק.

זה היה האיש שלי. תמיד מדויק!

ועכשיו אני כאן בחדר החשוך, עם מילים שמרחפות ואני לבד. הלבד הזה שהקפיא כל חלק בי.

ורגע לפני שאני בוחרת לפתוח חלון בעיקר בכדי למצוא דרך שהמילים ינועו מכאן, אולי האויר הצח יערסל אותם ויעביר אותם להיות מה שהם  בסך הכל מילים באטמוספירה.

הדלת נפתחת, והוא נכנס לחדר.

הוא עם עיינים אדומות, עומד ומסתכל עליי לכמה רגעים בשקט ואז אומר- אני מצטער,

אני באמת מצטער, אני יודע שנשבענו להיות לנצח, להזדקן יחד ואפילו הבטחנו שבפנסיה שלנו נפתח מוזיאון לפסלים מחול, אבל אני מרגיש שהתייבשתי.

אני מרגיש כמו באר מרוקן ממים. אני לא רוצה לחפש אשמים או לשאול שאלות, למרות שהראש שלי מתפוצץ, והלב שלי נשבר. תגידי משהו...

ואני מולו, במצב של ישיבה  והגוף ללא תנועה, לא מצליחה להזיז אפילו אצבע.

ואומרת אני חושבת שאני עוברת אירוע מוחי, הוא נבהל וניגש אליי. התקרב ממש קרוב, הצלחתי להריח את הריח סבון שלו מהבוקר, ואמר אני ממש מצטער אני באמת חושב שמגיע לך יותר טוב.

ואני מסתכלת עליו קרוב, עמוק לתוך העיניים וכאילו מחפשת את האמת!

ואומרת- אולי ננסה עוד פעם? עברנו משברים כל השנים שלנו והצלחנו להתגבר עליהם.

והוא אומר, זה באמת מה שאת רוצה? תנסי רגע לחשוב ולהיות עם האמת שלך. הרי את לא רואה אותי ובטח לא מרגישה אותי, הרבה זמן.

ואת יודעת שאני צודק!

משהו נגמר בינינו, אני כבר לא מרגיש כל רגש.

ואני שותקת, כי יודעת שהוא צודק. אני באמת הפסקתי להרגיש. לא ידעתי שגם הוא. חשבתי שככה זה אחרי כל כך הרבה שנים ביחד מפסיקים להרגיש. פשוט חיים ביחד בשביל הביחד.

אבל שנינו הינו בזירה אחת והפסקנו לרצות בעצמנו ובביחד שלנו.

והוא אומר- תגידי משהו. תגידי שאני צודק.

ואני שותקת ואומרת אני לא מרגישה את הגוף שלי, הוא ממש מנותק מהראש שלי. אתה חושב שאני עוברת אירוע מוחי?

והוא- לא יקירה. את לא עוברת אירוע מוחי. את לא מסוגלת להודות שבינינו נגמר.

אבל אם תסתכלי עמוק שם אצלך, תכירי בעובדה שזה נגמר מזמן.

ואני אומרת לו, אתה זוכר שלפני כמה שנים הלכנו לברוריה, יועצת זוגית שהסבירה לנו כמה אנחנו דומים ומדי פעם בגלל הדימון אנחנו צריכים לתת רגע לעצמנו ולזכור שכל אחד רוצה משהו אחר?

לאן את חותרת, הוא שואל,

אולי פשוט תיקח הפסקה , תיסע לאינשהו. תחשוב על הכל.

ואני אחזור לטיפולים הפסיכולוגים שלי ואנסה לברר מה קורה איתי.

בוא ניתן צ’אנס אחרון לקשר?

והוא מסתכל עליי, ודמעות זולגות ולא מפסיקות.

ואומר, אני לא רוצה עוד.

ככה האיש שלי, יודע תמיד מה הוא רוצה במשפטים קצרים. תמיד היה מדויק.

ואני מסתכלת עליו ורואה את הנחישות המדויקת שלו, איך הוא יכול להיפרד מהביחד שלנו. למה אי אפשר להמשיך ככה. הרי אפשר להישאר ככה, אנחנו יודעים להיות טובים אחד לשניה.

או שאולי הוא צודק, אני הרי לא מסוגלת לדייק כמותו. הוא זה שעזר לי כל השנים לדעת מה מתאים ונכון עבורי ועכשיו הוא בוחר במדויק עבור שנינו.

איך ממשיכים מכאן? אני שואלת

והוא עונה, פשוט נפרדים.

כל אחד מאיתנו יעבור למקום אחר ונפגש בחגים. לא נוותר על החגים עם הילדים והמשפחה המורחבת. נדאג לשמר את המשפחה שלנו, הרי בכל זאת זו יצירת המופת שלנו, ויש לנו במה להתגאות.

ואני עדין יושבת, ולא מצליחה להזיז משהו מגופי. אני בקיפאון.

ואיפה נעשה את החגים? אני שואלת ויודעת שהשאלה טיפשית ולא רלוונטית, אבל אני לא יודעת מה לשאול או מה להגיד.

עדין המילים שלו מרחפות מעל החדר בצורה אובלית וחשבתי ששאלה לא קשורה למצב תשנה את האווירה, או תחליף את המילים בחדר.

הוא מסתכל עליי, והדמעות ממשיכות ואומר, איפה שתרצי.

ואני יושבת ולא זזה, מבינה שהוא בחר בשביל שנינו. הוא תמיד ידע מה טוב עבורנו.

ואני שפוחדת מהמציאות החדשה ומבינה שהוא צודק, בוחרת להישאר עוד כמה רגעים בקיפאון שלי ולהבין שאני חייבת להפשיר למען המצב החדש. הפרידה!