לפעמים משהו נפתח. פורץ.
כאילו סכר נפרץ, גולש על גדותיו בזעם ובחוזקה, היה חייב להשתחרר מהעומס הרב שסחב עליו.
הפריצה היתה ללא הכנה או התכוננות מראש, פשוט בערה מבפנים ומבחוץ ולא השאירה מקום לשאלות פתוחות. לא נותר מקום שם בעומס. המילוי היה ללא רחמים, הכיסויים היו רבים, לא נשאר במה לכסות. כל סלע שהיה שם התגלגל לאזור הסכר בכדי לכסות כל פירצה אפשרית של זרימה. רק לכסות.
הספיקה פירצה אחת באקויפר סמוי בכדי שהמים שהצליחו לחלחל בו כל כך עמוק ולהיאטם, לפרוץ החוצה. זהו. לא נדרש יותר. ומיים זורמים יודעים להתנהג כזרם שזורם עד שמוצא חניה. בית או מפלט.
וכשהסכר נפרץ, אז מבול הרגשות צפים וזורמים לכל כיוון, גם הם לא היו מפסיקים עד שימצאו להם בית, נחלה קטנה להניח שם את הכל ולהתחיל להסתכל על זה.
ואז, החל התהליך של נחמה שהנה הדברים יותר בהירים, ברורים וזה המקום לקלף אותם ולהכיר טיפה ועוד טיפה הכי קרוב שרק אפשר.
וכאילו משהו חדש נוצר ממך. אולי אפילו מפחיד אותי שיגמר מרוב שטוב.
אבל כמו כל משאב בטבע, גם הזרימה של המים מהסכר ימצאו עת לשפע של זרימות שונות ומגוונות. כמו שהדגלים בים משתנים מצבע אדום, שחור ולבן.
אז התנודות יגיעו ובטוח. גם לאפור.
ועכשיו אתה מתקלף, חושף, מתבונן ומסתכל לשם עמוק לתוך הנפש. לאיבר הכי מכובד אצלנו. זה שבזכותו נשמור על איזון או חוסר איזון, זה שאחראי על שריר האושר או העצב. זה ששולט בנו באמת ובתמים. והאמת הוא היחיד. הנפש. הלב!
תזרום איתו, תן לו להוביל ובעיקר אל תפחד ממה שהוא יביא איתו. הוא ישים אותך במגוון מצבים, תחבק ותעטוף אותם. כי הם האמת האמיתית. אין אמת אחרת!
בינתים אלו שיהיו לצידך, יהנו מהטוב שיוצא ממך. ויוצא.
ואתה יודע מה? מרגיש לי אפילו שהתחלתי פרק ב עם הפרק א שלי.
גמר חתימה טובה
אוהבת
אני
