עובדים למען או בשביל?

 

עובדים למען או בשביל?  

יום שבת בבוקר, הגדולה מהשלישייה שלי מבקשת ללכת לסרט עם חברות ואני נענית בחיוב ובערב יוצאת לבת מצווה ממעגל רחוק מידי ואני גם נענית בחיוב, יום שהסתכם בכמה מאות שקלים.
לא יאמן אבל סוף סוף הבנתי שאנחנו עובדים בשביל הילדים שלנו, אני מצהירה בזאת שעם כל התארים שהתאמצתי להגיע אליהם עד הלום אני עובדת במשרה מלאה פלוס, אצל השלישיה שלי, ולמי שטרם ירד לסוף דעתי אצל הילדים שלי.
כן, עבודה במשרה מלאה ולא להאמין בנוסף ללא שכר.  ויש הבדל בין למען הילדים שלי לבין בשביל הילדים שלי...כי למען ה- ... זה החלק שאין ויכוח עליו אנחנו כאן למלא את הצרכים הפיזיולוגיים, החומריים והרגשיים שלהם וכל מה שהמציאו חכמינו ושיטותיהם אדלר, פרויד, מאסלו ודומיו. והנושא שמבחינתי אין עליו קונצנזוס הוא: העבודה בשביל הילדים שלנו וכאן מתחיל הדיון שלי עם נקודת פתיחה בשביל ה...

האחת מהשלישייה שמתכננת את היום הולדת 11 בכיתה, אמנם החגיגה האמתית תהיה באמצע אוגוסט אבל אנחנו לקראת סוף שנה והחגיגות נערכות עכשיו, ואכן שלא נטעה הילדה עדיין בשנתון ה- 10.  בחרה  מבין קבוצת החוגגים להכין עוגת יום הולדת משותפת והצהירה בפניי שהיא זקוקה ל 150 ₪ לקישוטי העוגה, שאלתי האם מתכננת לצפות את העוגה בפודינג מזהב והיא במקומה דיווחה שהיא התאמצה ובחרה איור של עוגה מגוגל והיא חייבת את העוגה הזו, שכמובן תעשה במו ידיה, תיאור העוגה: עוגה מלאת סוכריות ושוקולדים צבעוניים מסודרים בקבוצות קבוצות ובמילים אחרות רעלת סוכר של עוגה.

מצד אחד כעובדת במשרה מלאה אצלה כמובן עשיתי כבקשתה, ורכשנו את כל הקישוטי סוכר שהתבקשתי, ומצד שני הרי אני ההורה המחנך, בעלת סמכות וגבולות וגם המנסה להוביל אותה לדעת לקבל החלטות, להקשיב לרחשי ליבה ולנווט למקום בעשייה נכונה ופרודוקטיבית, ואני שואלת האם זה המחיר, תרתי משמע? ואני גם עונה לעצמי-כן, לא יודעת, אולי.
ועוד דוגמה לתמהיל ההתרחשויות, יומיים קודם אחרי שסרקה את כל הקייטנות האפשריות הודיעה שבחרה מה היא מתכננת לעשות הקיץ, קייטנת גלישה, ואני מהצד השני שמחה שקיבלה החלטה רק פרט שולי נשמט ממני, עלות לחמישה ימים בקייטנה הזו שווה כעלות לכל קייטנה ממוצעת באורך של שלושה שבועות.
ועוד, אתמול אחרי שאיחרתי ב 4.5 דק' מאיסוף של חוג שואלת אותי אחת מהמעסיקות שלי כלומר האחת מהשלישייה , אמא למה תמיד את מאחרת? חם לי ואני צמאה ועומדת כאן כמו פסל ומחכה לך!
אז זהו, אחת מהבוסיות שלי לא מרוצה ממני ובטח תטיל גם סנקציות על הבונוסים שלי. ושלא נטעה לרגע כולנו נהפכנו לעבדים של עצמנו, של הקריירה שלנו, של תפקוד הבית שלנו ועכשיו גם מצהירה בזאת של הילדים שלנו. אמנם ללא תגמול ושכר מספק ואם ביקורת עצמית וחיצונית לא פשוטה ואפילו צמצום בבונוסים.  אבל ואבל גדול הם הילדים שלנו, צאצאנו, המראה האמתית שלנו ואם כל זה לפעמים בא לנו לאכול אותם מאושר כי הם כל כך דומים ומזכירים אותנו, רק הרבה יותר משודרגים.
אז נשאר לנו להתמלא מהם ורק בטוב!                       

 

 

 

 

התרוקנות

התרוקנות.  
סתם יום מבאס עבר עליי... זה התחיל בבוקר שנראה כמו כל יום, השמש זורחת ואני משכימה קום ליום חדש.
זה בטח לא רלוונטי לדון בשאלה אם יש בכוחי הבוקר את היכולות והאנרגיות לארגן שלושה ילדים, המשימה חייבת להתבצע.
והנה זה מתחיל... מתחננת לבן החמש וקצת שישתף פעולה וממשיך בזה שאני נובחת על כולם להזדרז,
ובטח לא יכול להיות שאמא יהודייה טובה תוציא את הילדים שלה בלי ארוחת בוקר? עד כאן, לא מתכוונת לסחוב איתי את היסורי מצפון בעניין התזונה שלהם ובטח שעוד לא התחלתי את היום, גדול עליי!   
אז מתפשרים ואוכלים קורנפלקס מהקטגוריה של הבריאים. וזהו הגיעה השעה, רבע לשמונה, השלישיה בדרך החוצה ורק בהערת סוגריים אני ״מלבישה״ את הקטנצ׳יק על הגדולות שידאגו לקחת אותו לגן, הרי זה קרוב, רק מאחורי הבית והנה התחלה של עומס על היסורי מצפון.  

נותרו לי 21 דק׳ להתארגן על עצמי, להתפנפן ולהראות צעירה לגילי😜 ולצאת ליום מטורף של פגישות ומלאאאא משימות. תוך כדי תנועה מתאמת תור לרופא שיניים לאחת מהשלישייה, מתאמת מועד לקלינאית תקשורת, מדברת עם חברה בשביל להרגיש שיש עוד תחומי התעניינות בחיים שלי ואז פוצחת בפגישה אחר פגישה.
ואז הפגישה האחרונה הצליחה להתיש אותי, וגם לבאס אותי ולהחזיר אותי עוד הפעם להתמודדויות האלה שלי.
אוף אין לי כוח להתשה הזו. במקביל ותוך כדי האחת מהשלישייה מנסה לסחוט אותי טלפונית בבקשות ודרישות והשנייה מהשלישייה צועקת למה היא ולא אני... בקיצור חגיגה!
וסוף סוף שכמעט נגמר, מאחרת לאסוף את הקטנצ'יק מהצהרון... שוב האחרון שאוספים... והנה אני מוסיפה לעצמי עוד קצת עומס למכבש יסורי המצפון.
חוזרת הביתה, "העבודה השנייה" והרי מישהו כאן צריך לשמש כנהג מונית להסעות חוגים, נכון? וממשיכה לסחוב בבטן את המועקה שלי מרגישה איך בגוף המועקה תופסת לה ככה מקום טוב טוב ולא מצליחה לשחרר אותה...

ושלא אשכח לציין שכמובן האיש שלי לא בארץ, טוב ככה זה כשצריכים אותם! והמועקה ממשיכה להתלוות אליי, כבר מצאה לה מקום מצוין עמוק בבטן בצד הימני, אמיתי ממש חשה אותה כמו איבר בגוף!
ועד ממש רגע לפני שמתחילים מקלחות ילדים נשמע צלצול טלפון... מתקשר אליי האיש שלי שנמצא שם מעבר לים ואז אני כמובן פוצחת בבכי המלווה בדמעות התנין שלי, וסוף סוף המועקה הזאת שיושבת שם בפנים מתחילה להתנודד וחייבת לצאת החוצה... והוא מנסה לתת מענה מהצד השני וכל כך מרגיע אותי.
וזהו אופס אני מרוקנת. כן התרוקנתי. המועקה איננה!
חלפה ונעלמה... וואה לקח לה חתיכת זמן❤

 

 

זה קרה גם לי...

זהו הפעם זה קרה, אמרתי ועשיתי! פתחתי בלוג. זה החל להתבשל אצלי לפני פחות מחודש בזמן ששוטטתי ברחובות ברצלונה יחד עם החברה המדהימה שלי, דניאלה, וכל מה שנהגנו לעשות במשך 4 ימים זה לקשקש ולקשקש ועוד קצת לקשקש (ולאלו שטרם הבינו לא קשקשנו בצבעים אלא אחת לשנייה במוח כלומר לא להפסיק לדבר, לנתח ולטחון את כל החיים מכל זוית אפשרית).
ואז אחרי ניתוח לב פתוח של קשקשת עלתה ההארה- "התרוקנות". ולא אין צורך להרים גבה, התרוקנות לא במובן הסקסיסטי של המילה אלא התרוקנות במובן של להרגיש שפתחנו את כל מה שמתרחש לנו בתוכי המעמקים הנפשיים שלנו ופשוט הצלחנו לנקות את עצמנו מכל מועקה אפשרית, איזו תחושה עילאית רק לכתוב את זה ואני כבר מתרגשת...
אז ההתרוקנות הגיעה מרחובות ברצלונה בן טאפס לטפאס וכן זו היתה חופשת נשים בלבד (שבהמשך אפרט בכלל על חופשת נשים והנה אני שוב מתרגשת...) וכך הצלחנו לחוש תחושה עילאית אחרי כל מה שחקרנו אחת את ועם השנייה.
ואז בגדול הבנתי ממרומי גילי, כמעט 42 שנים (שששששש), שאנחנו יכולות להתרוקן לגמרי משיח וטחינת הראש אחת לשנייה.
זהו אמרתי את זה.

כמעט חודש אחרי חופשה נפלאה זו וכפי שציינתי חופשת נשים בלבד, אני עדיין על "האדים" של החופשה. תרגום: אני עדיין זוכרת לפרטי פרטים את החופשה הזו.
ורק לשם הקבלה, לפני פחות משבוע חזרנו מחופשה משפחתית באילת שארכה כארבעה ימים, ומהרגע חזרה שדלת הכניסה לבית נפתחה שכחתי שהיתי בארבעה ימי חופש אז אל תשאלו מה היה שם, כי מי זוכר!
ולא להאמין, איך חופשה של ארבעה ימים עם חברה/ אישה נפלאה וכל כך חיונית, שלשתינו כל כך הרבה עולמות תוכן מושתפים, אני עדין מרגישה ונושמת את חופשת ברצלונה.
ועם עסקינן בחפירה אז רק לידע כללי, החברה מתגוררת מעבר לים התיכון בקליפורניה הרחוקה ובחרנו להפגש איפשהו באמצע הדרך, ליתר דיוק יותר לאמצע שלי:) ואתמול בהודעת ווצאפ ששלחה ושאלה אותי כמובן בקריצת עין
"מה נשמע? באה לקפה?" ואופס החזירה אותי שוב לרחובות ברצלונה... אוי כמה שהיה כייף.

אז הבלוג שלי יספר ויחווה כמה אנחנו הנשים זקוקות להתרוקנות אמיתית בכדי שנחוש שיש בידינו גם את החוויה הזו מעוד כמה זוייות. ורק לדוגמה כשהגבר שלנו צופה במשחק כדורגל/כדורסל בסלון או במגרש, מפוצץ באדרנלין את מבינה שהוא פשוט בהתרוקנות שלו אז להם יש מלא כאלו, פשוט מלא!
כמה כבר התרוקנויות לנו הנשים יש? כל כך מעט וכל כך הרבה מטלות עלינו, אוי כמה על הראש שלנו...
אני אנסה לפרוץ את המחסום הזה ולעלות התרוקנויות נשיות אמיתיות ואפשרייות ומבטיחה לערוך השוואה בהמשך בין שני המינים בפאן הזה ואינשאלה אולי עוד נעקוף אותם! אז אני מזמינה את כולכן נשים יקרות להצטרף אליי ואולי אחרי קריאת החומר תרגישו רגע אחד של התרוקנות. באהבה ממני.