לרצות

לרצות.    כוח רצון הוא שריר! זהו שריר שכל איש צריך לפתח כדי לעמוד בהבטחות שלנו לעצמנו.  היכולת להמשיך ללכת אחרי המטרות שלנו- אפילו שהדחפים שלנו אומרים לנו אחרת.  עד כאן הסבר מילוני, קליט וברור.
את הדברים שלא נוחים לנו אנו רוצים לשנות, לעיתים כוח הרצון מסייע בתהליך ולעיתים אנו דוחים את הרצון לזמן או עיתוי אחר, לדוגמא ממחר נעשה דיאטה או שמחר נעמיד גבולות ברורים לילדינו או שנדחה זאת לעוד יום- יומים...      

אך הדבר שמעניין אותי ממש עכשיו לכתוב עליו הוא שאנחנו לעיתים מעמידים לעצמנו מטרה גדולה ממש גדולה ועושים הכל להגיע לשם באמת הכל, ונניח ובסוף מגיעים אז מציבים שלב גבוה יותר, מדרגה  אחת נוספת למעלה גבוהה יותר שממנה ניתן לקטוף על אמת את הפירות...(רק במחשבה, כן) ואז את בתהליך של ממש רוצה אבל ממש, עד רמה שאת מוטרדת 24/7 להשיג את המשהו הזה בכל מאודך.   והרצון הזה בועט בכולך להשיג אותו, עד שאפילו משתלט על השינה, תזונה, על היחסים האישים ובכלל על הכל כי את ממש רוצה את זה ומוכנה לעשות כמעט הכל בכדי להגיע למשהו הזה.
ואת חשה שהכל סביבך בהמתנה כאילו את עוצרת מלכת את החיים וממוקדת בדבר האחד הזה, והאחד הזה מטריף את הדעת... וממשיכה לרצות בו או ליתר דיוק נהפכת לאובססיבית לגבי השגתו, רוצה בו מאד ומאד!
ואז מתקדם התהליך ומרגישה ממש שתכף נוגעת בו, זהו עוד שנייה אוחזת לו יד למשהו הזה ומאמצת לחיקך ובסוףףףף משיגה אותו. ובלי כל קשר בטוחה שהמשהו הזה זה מה שיפתור לי את כל העניינים שמסביבי ובעיקר ימלא אותי בגאוה אישית (סוג של אשליה אבל לא בשליטה).
ואז... ממש אז... רגע לפני שאני חשה שאני אוחזת במשהו האלוהי, הניצוץ הזה מעין סוג של הגשמה עצמית שהמתנתי לה כל כך הרבה ( כל כך צדק מאסלו שבחר לשים את ההגשמה העצמית בראש הפירמידה) קרה הדבר...ו... בדיוק ההיפך לרצוני העז ולא הצלחתי להגיע למה שרציתי.
מרגע זה אני פשוט בתחושה של כישלון, חוסר אנרגיות וסתם כבלון שהוציאו ממנו את כל האוויר, פשוט הרגשה שקשה לתאר אותה אבל הרגשה ממשפחת רגשות האכזבה ואני עם עצמי מרגישה מותשת ועיפה וחווה את הרגשת הפער מלרצות משהו כל כך לתחושה של שיממון.
ומנקודה זו אני עוברת תהליך מעניין, תהליך שבו פתאום הבנתי שיש משהו בחיים שהוא חזק ממני, משהו שכאילו מצליח להבנות אצלי מסביב לפעימות הלב  מעין דפנות נוספות וחזקות שמחזקות אותי ומנתבות אותי להתרגל למשהו אחר למרות שרציתי כל כך במשהו הזה, היתי בטוחה שזהו, זה ישבור אותי. אז זהו לא יאמן וכמה מפתיע זה לא שבר אותי.
להפך, מנקודה זו דלת חדשה נפתחה, דלת עם תקווה חדשה, דלת עם דרך חדשה שכנראה המילה סוף העולם תשאר רק מילה. ומכאן למדתי שלכל דבר שנרצה ושריר כוח הרצון יעבוד כפול והדבר לא יקרה, יש כנראה דרך נוספת שאנו אפילו לא יודעים או חווים מהמקום הזה אבל יש דרך כזו. והאמת כשסבתא שלי אמרה לי שכל דלת שנסגרת דלת אחרת נפתחת, היא כנראה התכוונה לדבר הזה.

אז כל הדרכים מובילות לא רק לרומא אלא גם לרוממויות אחרות, לדרכים ונתיבים שיצליחו להכניס אושר דווקא מהדלת
האחורית. אז נשאר רק להאמין ולקוות  גם בדרך הנסתרת שהינה 100 % אופטימית!                              

פרידה

פרידה.
פרידה היא מילה הדורשת בגרות להכיל ולהפנים אותה, ואולי ורק אולי לעיתים אין בנו את הבגרות או כוחות הנפש להכיל את המילה הזו.... אולי.  בחיינו אנו מתמודדים עם ורסיות שונות ומגוונות של פרידות, אשר בדרך כלל אנו נפרדים מהם בדמעה של שמחה מהולה בעצב או סתם ברגש כלשהו.

כדוגמה לפרידה מהגן והמעבר לבית ספר, פרידה מאהבה, פרידה מעבודה לטובת אחרת וסתם פרידה ממשהו או ארוע, ויש גם פרידה שגורמת לעינים לא להתייבש אשר אליה מלווה גוש גדול בבטן הנצמד ונדבק אלינו ואיתנו לכל מקום, נמצא איפשהוא עמוק שם בתוכנו ולהערכתי לא רחוק מהלב. ובמילים פשוטות אני קוראת לו מועקה...
והמועקה מתלווה כל הזמן ולכל מקום, וגם כשחשתי את המועקה ותרגמתי אותה אולי לרעב, השובע לא באמת מילא אותה, הגוש = המועקה עדין נשאר שם.
וגם כשסתם התהלכתי לעניינים אחרים הרגשתי אותה צועדת איתי וממש והכל לצד הפרידה.

אוי...פרידה לעיתים את קשה מנשוא... בשבוע האחרון עמדתי לצד פרידתה של פעוטה בת 3, בת לבן דודי ורעיתו היקרה שהביאו אותה לעולם הזה ורצו בסהכ לעטוף אותה בשפע של טוב ואושר ולצערם העמוק וצערי האישי זה לא קרה.  נחנקה מארוחת ערב אשר אכלה בתפריט כמעט זהה לערבים קודמים, אבל דווקא בערב הזה החליטה או החליטו בשבילה שם למעלה המלאכים הקטנים לעבור לנתיב אחר, נתיב הפרידה=הסוף. הפרידה היתה טרגית וקשה ובהגדרתה פרידה.
אז היום ילדה יקרה בסיום השבעה,  הקרובים שלך ובטח הורייך ואחיך יצטרכו לחוות ולהרגיש את הפרידה האמיתית ולהכיר ולטפל בכל הטוב שהשארת, וחביבי השארת.
אמנם, לא הספקתי להכיר אותך אבל שמעתי אינסוף סיפורים על חוויות של 3 שנים בסך הכל... שאנצור כל אחד מהם. ומגוחך הדבר הבא שאכתוב... אבל זו האמת שלי, לפחות הפרידה שלך הצליחה לאחד אותנו את המשפחה עם ההורים המדהימים שלך שהשארת כאן.
אמנם אביך בן דודי ובצעירותנו הינו חברים קרובים, לי הוא היה אוזן קשבת וחבר אמיתי ואז איכשהו כשהתחלנו להרחיב את התא המשפחתי האישי והבאנו צאצאים יקרים, כל אחד נכנס לקצב החיים שלו.
ועכשיו דווקא בהיעדרך הצלחנו להחזיר את קשרי החברות ולהזכר שמעבר לזה שאנחנו משפחה אנחנו גם קשובים אחד לשנייה.
אני באמת מרגישה צורך להתנצל שבזכות הפרידה שלך אנחנו כאן האחד בשביל השני והשלישי. אמנם לא הכרתי אותך ומרגישה כאילו כן,  מבטיחה לך שאזכור אותך לעד ובטוחה שעברת למקום טוב יותר, אחרת ההיגיון יכול להשתגע.
אז תנוחי לך בשלום יקירה וזכרי שתמיד אבל תמיד תהי עמוק בלב של קרובייך ומעכשיו
אצלי גם😍