לרצות

לרצות.    כוח רצון הוא שריר! זהו שריר שכל איש צריך לפתח כדי לעמוד בהבטחות שלנו לעצמנו.  היכולת להמשיך ללכת אחרי המטרות שלנו- אפילו שהדחפים שלנו אומרים לנו אחרת.  עד כאן הסבר מילוני, קליט וברור.
את הדברים שלא נוחים לנו אנו רוצים לשנות, לעיתים כוח הרצון מסייע בתהליך ולעיתים אנו דוחים את הרצון לזמן או עיתוי אחר, לדוגמא ממחר נעשה דיאטה או שמחר נעמיד גבולות ברורים לילדינו או שנדחה זאת לעוד יום- יומים...      

אך הדבר שמעניין אותי ממש עכשיו לכתוב עליו הוא שאנחנו לעיתים מעמידים לעצמנו מטרה גדולה ממש גדולה ועושים הכל להגיע לשם באמת הכל, ונניח ובסוף מגיעים אז מציבים שלב גבוה יותר, מדרגה  אחת נוספת למעלה גבוהה יותר שממנה ניתן לקטוף על אמת את הפירות...(רק במחשבה, כן) ואז את בתהליך של ממש רוצה אבל ממש, עד רמה שאת מוטרדת 24/7 להשיג את המשהו הזה בכל מאודך.   והרצון הזה בועט בכולך להשיג אותו, עד שאפילו משתלט על השינה, תזונה, על היחסים האישים ובכלל על הכל כי את ממש רוצה את זה ומוכנה לעשות כמעט הכל בכדי להגיע למשהו הזה.
ואת חשה שהכל סביבך בהמתנה כאילו את עוצרת מלכת את החיים וממוקדת בדבר האחד הזה, והאחד הזה מטריף את הדעת... וממשיכה לרצות בו או ליתר דיוק נהפכת לאובססיבית לגבי השגתו, רוצה בו מאד ומאד!
ואז מתקדם התהליך ומרגישה ממש שתכף נוגעת בו, זהו עוד שנייה אוחזת לו יד למשהו הזה ומאמצת לחיקך ובסוףףףף משיגה אותו. ובלי כל קשר בטוחה שהמשהו הזה זה מה שיפתור לי את כל העניינים שמסביבי ובעיקר ימלא אותי בגאוה אישית (סוג של אשליה אבל לא בשליטה).
ואז... ממש אז... רגע לפני שאני חשה שאני אוחזת במשהו האלוהי, הניצוץ הזה מעין סוג של הגשמה עצמית שהמתנתי לה כל כך הרבה ( כל כך צדק מאסלו שבחר לשים את ההגשמה העצמית בראש הפירמידה) קרה הדבר...ו... בדיוק ההיפך לרצוני העז ולא הצלחתי להגיע למה שרציתי.
מרגע זה אני פשוט בתחושה של כישלון, חוסר אנרגיות וסתם כבלון שהוציאו ממנו את כל האוויר, פשוט הרגשה שקשה לתאר אותה אבל הרגשה ממשפחת רגשות האכזבה ואני עם עצמי מרגישה מותשת ועיפה וחווה את הרגשת הפער מלרצות משהו כל כך לתחושה של שיממון.
ומנקודה זו אני עוברת תהליך מעניין, תהליך שבו פתאום הבנתי שיש משהו בחיים שהוא חזק ממני, משהו שכאילו מצליח להבנות אצלי מסביב לפעימות הלב  מעין דפנות נוספות וחזקות שמחזקות אותי ומנתבות אותי להתרגל למשהו אחר למרות שרציתי כל כך במשהו הזה, היתי בטוחה שזהו, זה ישבור אותי. אז זהו לא יאמן וכמה מפתיע זה לא שבר אותי.
להפך, מנקודה זו דלת חדשה נפתחה, דלת עם תקווה חדשה, דלת עם דרך חדשה שכנראה המילה סוף העולם תשאר רק מילה. ומכאן למדתי שלכל דבר שנרצה ושריר כוח הרצון יעבוד כפול והדבר לא יקרה, יש כנראה דרך נוספת שאנו אפילו לא יודעים או חווים מהמקום הזה אבל יש דרך כזו. והאמת כשסבתא שלי אמרה לי שכל דלת שנסגרת דלת אחרת נפתחת, היא כנראה התכוונה לדבר הזה.

אז כל הדרכים מובילות לא רק לרומא אלא גם לרוממויות אחרות, לדרכים ונתיבים שיצליחו להכניס אושר דווקא מהדלת
האחורית. אז נשאר רק להאמין ולקוות  גם בדרך הנסתרת שהינה 100 % אופטימית!