נכתב ביום הזיכרון, 2017.
מרגיש לי נכון להפיצו שנית רגע לפני יום הזיכרון, 2018.
השכונה הכי שקטה בעיר.
השבוע ביקרתי בבית העלמין הצבאי , הלכתי לפגוש אותך, בן דוד יקר! אתה יודע לא באמת לפגוש😜, יום הזיכרון כזה...
והשנה בחרתי לשתף אותך באופן כמעט אישי בחוויה האישית שלי, והפעם משם.
אתה יודע שכבר יותר משני עשורים אנחנו מגיעים לבקר אותך שם בשכונה, וכל שנה שקט אצלך יותר.
בשנים הראשונות זמן הנסיעה לשכונה היה סביר, והשנה ארוך מהרגיל. כמה מפתיע? 🤔
ולתומי שאלתי, האם זה בגלל אורחים נוספים המגיעים לבקר או שפשוט התווספו דירים חדשים לשכונה?
וכמה לא פלא לתשובה- התווספו דירים חדשים בשכונה אצלך.
וכמה לא פלא לתשובה- התווספו דירים חדשים בשכונה אצלך.
וגם חייבת לשתף שהתרשמתי מצפיפות מגורים אצלכם בשכונה. בן דוד, מקווה בשבילך שבשנה הבאה תחשבו על שדרוג ארכיטקטוני😜,
דרך אגב, במידה וצריך המלצה על איש מקצוע ואפילו מומחה תסמס ...😜
רק לידיעה, היום כבר לא טרנדי הקטע של סגנון שתי וערב, אנחנו לא במנהטן אתה יודע! זה רק אשקלון😁
ואם אתה כבר "שואל" אז אצלנו בשכונת חיים- כאן, התקדמנו לסגנונות של עיצוב מודרני, אקלקטי והרמוני ועוד מילים גבוהות כאלה. בקיצור יש מקום למעוף בשנה הבאה!
וכשפסעתי בין שבילי שתי וערב הכרתי את החברים בשכונה, צעירים שם אצלכם.... הגיל הממוצע הוא 22 . סחתיין עליך, צעיר לנצח אתה!
אבל שקטים אתם. אוי, כמה שקטים.
וגם בצפירת הדומייה, האורחים שבאו להרכין ראש בפניכם הצטופפו להתייחדות משותפת, בעיקר למה שמתחולל אצלם שם בפנים. ואולי להגיד גם תודה שבזכותכם אנחנו כאן.
לא באמת ידעתי מה חזק יותר, קול הצופר או הרעש אצלי, אבל ראיתי איך האורחים וגם אני בוחרים לחבק את השקט.
ודווקא מהמקום הכי סימבולי בו כולם עומדים בקרבה ובצפיפות וכמעט אוחזים ידים, וכולם בשקט.
כולם מתבוננים בנוף אצלך מ״המרפסת״, מנסים לראות משהו מאחורי האבן הלבנה והקרה, רואים רק דבר אחד את הכאב, ופוגשים אותו בלבן של העינים.
והצפירה הזאת שחדרה לכל אזור אצלי בגוף, יצרה סערה גדולה בתוך השקט הזה.
ועדין כולנו בשקט מקשיבים ודומעים ומקווים שאולי בשנה הבאה....
נשאר לקוות ובשקט!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה