פה ושם

פה ושם. הלוואי ויכולתי לשלוט יותר בגבורה על מאורת החיים שלי... 

הלוואי ויכולתי להיות האחת שיודעת לשים גבולות מדויקים יותר לסביבה ובכלל וגם יודעת לארגן את סלט הרגשות שלי עם פחות תיבול,

הלוואי שהיתי אמא טובה יותר אשר מפעילה פחות שיקול ריגשי כשהילדה מבקשת עוד ועוד ומבינה שהיא בסך הכל ילדה הזקוקה להכוונה וגבולות..

 

הלוואי שהיתי נעימה ורכה יותר לאיש שלי, וגם מכילה ומקשיבה יותר ומקבלת בשלום והסכמה את כל החוסר שיוויון בינינו - אין מה לעשות זו עובדה שאנו עושות את הרוב בבית ואם נרצה ממש לדייק במילים אז את הכל בבית,

הלוואי שהיתי מבינה שהמילה פמיניסטית היא רק מילה גבוהה כי אני לא באמת מכירה את האחת שהיא אשכרה 100 אחוז פמיניסטית הרי אנחנו כמעט קרובות אבל לא נוגעות, בקיצור הלוואי שלא היינו רוצות שיוויון וכך לא הינו מבקשות הקלות בביצועים.

והלוואי שהיה לי את הכוח והאנרגיה לצאת בהפגנה או לפתוח בעצומה במטרה להניע את קהל היעד להאמין באמונה שלמה שיש להחזיר את יום האם ובטח ובטח לוותר על יום המשפחה,

הלוואי שהיה לי יותר הכוח להקשיב לכל הדיבורים מסביב, בקיצור הלוואי שהיתי קשובה כולי לכל מה שמדברים,

והלוואי שהיתי יותר למען האיש שלי ואם אפשר אז כמו בהתחלה שלנו ולא כשהוא מנסה לספר לי מה היה אצלו במשרד אז אני מרחפת למקומות כמו מתי אספיק להכניס את הכביסה הלבנה שמחכה שם,

 הלוואי שהיתי פחות כל יכול! כזו שמצליחה באותו הזמן- לשים מכונה, להכין ארוחת ערב ועל הדרך גם צהרים למחר, לפתור תרגילי לוח הכפל עם הצעיר, להזכיר לשנייה שהיא צריכה לצאת לחוג ובטח להסיע אותה, לאסוף את האחרת ובמקביל להשלים כמה חסרים מהסופר ובקיצור הלוואי שהיתי פחות...

 

הלוואי שהיתי פחות בשביל העבודה או וגם  מבינה שלקוחות או בוס זה לא הכל בחיים ואפשר אחרת, והכי הלוואי שכשהייתי חוזרת מהעבודה ונמצאת עם הילדים היתי באמת מצליחה להתנתק מאיפה שהגעתי- מהעבודה,

 

הלוואי שהיתי יותר למען הקהילה והסביבה ומסוגלת לתרום ולתת מזמני למען האחר,

 

הלוואי שהיתי יותר עם הילדים בלי ייסורי מצפון שאני תמיד שם בשבילם, ומחליטה תמיד את הנכון למענם! הלוואי שהיתי מתפנה יותר ללמד אותם על ערכים, מוסר, חשיבות אחהות, נימוסים, איכפתיות ונתינה, 

הלוואי והיה אפשר לארוז את כל ההשלכות שהצטברו אצלי כתוצאה מעצבים וכעסים לפחות מהעשר שנים האחרונות ולהטיס אותם לקצה השני של העולם,

והלוואי והיתי יותר נשית עם פחות חשיבות ודרמה לקמט נוסף שהצטרף אצלי בגזרה, וסתם דואגת להיות תמיד מטופחת ואחראית לגוף ולפה שלי,

הלוואי והלוואי ועוד הלוואי...

 

בקיצור, הלוואי שהיתי הכי בכל הבחירות ופחות במה שאני בוחרת להגדיר!

אבל איזה מזל שאני כמעט שם ונוגעת ברוב וזוכרת שתמיד יש לאן לשאוף, ואיזה מזל שאני באמת מבינה שאני תמיד יעמוד לצד האנשים החשובים לי וכל מי שירצה בעזרתי או בתמיכתי, אהיה שם בשבילו.

בקיצור העיקר שאני פה ושם!

יום האשה שמח⛴📽

 

החלטה, חופש ומה שבינהם...

החלטה, חופש ומה שביניהם....

 

מתי אנחנו מקבלות החלטה של ממש ובוחרות למקד את נתיב פועלנו תחת החלטה זו? 

והפעם אני לא מתכוונת על ההחלטות הקטנות של שיגרת החיים כמו האם לקנות חולצה שחורה או אפורה או באיזה שעה נכון שהילד הצעיר ילך לישון שמונה או שמונה וחצי. 

אני מתכוונת לקבלת החלטות רציניות ובעלות משמעות עמוקה יותר... הרי גם אנחנו לא תמיד יודעות מתי זה הרגע לקבל החלטה נכונה ? והאם בכלל צריך לקבל החלטה ? או אולי המצב כמו שהוא בסיידר ואינו דורש שינוי אז למה להכניס עוד סטרסס לכאן???

הרי כל אחת מאתנו רוצה לשמר את הקיים או סתם להוסיף תוספת מעניינת כנדבך לחיים... ובשביל זה צריך לקבל החלטה, ומושכלת!

אז לפי ההגדרות המילוניות החלטות מתקבלות כשאת בהפסקה או במסגרת חופשה או סתם כשאת בהורדת הילוך,

פתאום יש לך רגע אמיתי להבין שכשהראש פנוי והנפש חפצה למשהו... וסתם משהו אחר לשיפור איכות החיים או במילים שלי לשיפור בידור החיים, זה קורה! ולא, עם הרבה תכנון.

אז השבוע עם כל חגיגות  יום האישה בהם נכתבו אין סוף מילים, מאמרים ופוסטים לטובתנו אנו הנשים... כאילו שאנחנו צריכות יום כזה מבחינתי צריך להקדיש לנו כל חודש שני בלוח השנה באופן עוקב.

איזה יופי זה אם כל חודש שני בלוח השנה יכתבו אין סוף מילים אודותינו ועל היכולות שלנו...לא?

אז בשבוע זה של יום האישה הבינלאומי והממלכתי שנשמעו קריאות כמו ״ מגיע לך״, ״את יכולה להרשות לעצמך״ ועוד כאלו סיסמאות,

אני בחרתי שהשבוע הזה מגיע לי באמת ב- slow motion  כן, סוג של שבוע בהילוך איתי, או בהגדרות שפויות בקצב השפוי של החיים, וכן מסתבר שיש קצב כזה.

אז הכל היה באיזי השבוע לא רצים לשום מקום ואפילו מקדימים בכמה דקות לפגישה או להסעה לחוג... 

בהתחלה זה היה משמעםםםם מעין עודף זמן מבוזבז ואפילו גם פחדתי מהעודף הזה למרות שמראש נערכתי נפשית לשבוע כזה. 

ואז הגיעו המחשבות שאולי משהו לא בסיידר אצלי שהכל כל כך מרווח בזמן,

 ושלא יהיו כאן הטעיות לא ברורות למרות ששבוע זה הוגדר כאיטי היה בו משקל תעסוקתי מכובד של מסיבת עיתונאים, פגישות עסקיות ועוד עניינים. אבל הרבה יותר רגוע מהשבועות הקודמים לו.
אז כן, בהתחלה נבהלתי ממרווחי זמן פנוי ואז הבנתי שאם כל הכבוד לבהלה אני בוחרת הפעם לנתב אותה למקומות אחרים ואז התבוננתי על החיים שלי דרך זכוכית מגדלת וניתחתי את הדברים ברזולוציות עמוקות יותר וגיליתי לתדהמתי שיש כמה דברים לתיקון, שיפצור ומילוי ודחוףףףףף !

ואז העליתי הכל בכתב (כי בזה הכי קל לי) וגיליתי שמהמקום של תמהיל השקט והבהלה הצלחתי לקבל החלטות לשפצור בידור החיים שלי.

אז רגע לפני שנכנסים ליישום אני בוחרת להודות לעצמי על היכולת לעצור... לפחד מהפחד... לזהות...לעלות על כתב....ולקבל החלטות.

זהו, עכשיו נותר ליישם וזה בהחלט לא פשוט אבל זה ממקד אותי למטרה. כי אין מצב לקבל החלטה ולא ליישם, אין מצב בבית ספרי!

ובגלל זה ההחלטות חיבות להיות נכונות ומתאימות לאני שלי ובלבד👌

 

התרגשות

התרגשות.     התחתנו, נולדו לנו 3 ילדים ובכל ארוע כזה הבנו שהגענו לפסגת העולם, בהתרגשות.
אבל מאסלו, הגאון והידוע הציב איזשהו יעד בראש הפירמידה וקרא לה "מימוש עצמי״ ושם בראש הפירמידה מגיעים אלו שבאמת אבל באמת יודעים ומאמינים שיש בהם את היכולת הפיזית, הרגשית והקוסמואידיאלוגית או כל מילה מפוצצת אחרת...  לעבור את המסע הזה אשר כרוך בלטפס גבוה כמו המסע לאנפוארנה, לעשות סנפלינג מצוקי דרגות, להתמודד בטרקים קשים כולל ליווי העלוקות במהלך הטרקים. המבינים מי שהיו בטרקים במזרח. וכנראה גם יקנחו בטיפוס לאוורסט... הרי לא מספיק הקושי:)
ורק שעוברים את כל המסע הזה ורק את כולו בלי עצירות, בלי פסק זמן אז ורק אז כנראה שמגיעים לפסגה ההיא שסיפר לנו מאסלו ונקראת הגשמה עצמית.

אז כן, האיש שלי ורק שלי הוכרז אתמול 9/11/15 באופן רישמי כאחד שהצליח להגיע לפסגה המדוברת הזו והצליח להביא את עצמו למקום שכולנו שואפים אליו.
האיש שלי שכמעט עשור שלם נלחם בשיניים, ברגלים ובאין שערות על הראש שלו ובכל אמצעי אחר במסע הזה ולא ויתר לרגע אחד, הוכרז היום על ידי אחת החברות הבינלאומיות הידועות כהצלחה ועשה את זה.
מדהים וכמה מדהים לכתוב את זה.
האמת שאחרי מהלך כזה ממושך לא ברור לי למה לא מכתירים אותו כמלך העולם, כי מגיע לו ביג ביג טיים!!!
וכמה אני זו שיודעת מה באמת עבר עליו בכל רגע ורגע... וכל פעם שאלתי מחדש, מאיפה כוחות הנפש האלו? מאיפה?  וכנראה שיש שם במעמקי הנפש כל כך הרבה כוחות שמסוגלים לספוג הרבה מעבר.  לעניות דעתי, כל שפוי אחר היה בוחר לעבור לצד השני ואולי לוותר אבל משהו באחד השפוי שלי, האיש שלי, ידע בכל כולו ובאמונה מלאה של יותר מ 255 אחוז שהוא יצליח! שהוא יצליח!
אז כן, איש שלי, עשית את זה ובענק. והכי מגיע לך! באמת.
ואנחנו כאן מלאי התרגשות על הכל, כאילו נולד תינוק למשפחה:)  רק חבל שאתה לא כאן איתי ממש עכשיו וחייב היית לנסוע לפגישות אי שם רחוקות... שנוכל להרים כוסית לחיים וסתם לקשקש כמו שאנחנו אוהבים.
אז נחכה שתחזור...
וגם עוד משהו אם שכחתי להגיד... סחתיין עלייך!

ממני ושלך תמיד. אוהבת מלא.

(ואל דאגה, שאר ההשתפכויות כשנפגש. לא אחסוך ממך מילה אחת)❤

 

 

 

 

מרחב. בטוח.

מרחב.       המרחב שלנו בעל אינסוף אפשרויות ואנו מתמרנים את הכל סביבו. כל בוקר נתעורר ונשאף לשיגרה הצפויה המוכרת לנו ורק שלא ישנו לנו אותה. כשאני מתעוררת לבוקר בו אחד מהשלישייה עם 39.6 מעלות חום אני מבינה שהשגרה היומית שלי הולכת להשתנות וכבר מתגעגעת למרחב היומי הבטוח, לשיגרה השוטפת.
מכירות את זה? ברור שכן.
אז אני גיליתי את האהבה הפרטית והקנאית שלי לשיגרה השוטפת ומקווה כל בוקר לפתוח את היום בדיוק כמו בוקר קודם ולסיים אותו בדיוק כמו ערב קודם. ובבקשה בלי הפתעות אני לא ערוכה להפתעות.....   בטח לא בגילי!
אבל כמו שהחיים מביאים לנו יש ״שבירת שיגרה״ כמו שבירת שמירה, אין מה לעשות זה קיים, זה כאן וזה מלווה אותנו לא מעט בבלת״מים ובהערכות יומית מחודשת. למרות שגיליתי שכשהשגרה טובה אז הכל נראה ורוד יותר,  חמים יותר, מחויך יותר עד שבא לי לחבק אותו. כן, זה המרחב הרחב והבטוח שאנחנו מוכנות לקחת אותו איתנו עד יומנו האחרון.
אבל שאלת השאלות מה קורה לנו כשהמרחב הבטוח מתערער לא סתם בחום הילד או כשצריך לייצר מרחב חדש או אפילו להכניס סדר חדש במרחב?  רק לכתוב את זה אני מרגישה פריחה בגוף.
עד כאן! רק אל תקחו ממני את המרחב הקיים, שינוי אחד ואני מרוסקת.  וזה מזכיר לי בדיוק את המקום של הפחד משינויים, כולנו מפוחדות משינויים ורוצות רק את המרחב הקיים והבטוח אותו אנו מכירות ולכן נבחר להשאר עם אותם עניינים ומצבים שנים ארוכות גם אם אנו חשות שזה הדבר הטוב עבורנו ולמרות שהלב מאותת אחרת.
מכירות את זה שאת נשארת באותו מקום ובאותו מצב כי השכל אומר שזה מה שנכון אבל הלב מרגיש אחרת?
כן, זה בדיוק הפחד משינויים. מה לעשות, לא רוצות שינויים! רוצות את המרחב הבטוח. לא רוצות את הפחד מהלא נודע, מעדיפות את הפחד הקיים, המוכר והבטוח.
אבללללל זה קורה לעיתים ואפילו לעיתים קרובות המרחב דורש או מביא איתו שינוי ואצלי השינוי הזה או איך שקוראים לו... גרם לי חוסר שינה של לא מעט ימים ובעיקר מהפחד, מהלא נודע ובכלל מהחוסר שליטה הצפוי.
חשש גדול שהנה המרחב הבטוח הולך להשתנות, ואולי ״השמיים יפלו״ ואולי ״תפתח הארץ את פיה״  ואולי הכל יהפוך לכאוס ולתוהו ובוהו...    
והלב והשכל מתמודדים עם דיסוננס קשה. הלב אומר: איזה פחד איך תעשי את זה? האם זה ישנה את כל מה שאת יודעת? מה עם תקרסי פיזית ורגשית? אבל אז מגיע הרציונל מעונב ובטוח ואומר: את צריכה את זה! זה נכון לך! את תעברי את זה כמו גדולה! ואני שם כמו איזה שלד עומדת ואומרת מה לעשות לעזעזל?!
ואז כשאני אוספת את עצמי ומבינה שהנה המרחב עומד להשתנות ואנחנו בפתיחת מרחב חדש... ואופס לא יאמן, השמיים לא נפלו, השמש זורחת והכל נשאר בכנו... למרות שהמרחב השתנה ואני איתנה מולו והימים חולפים... ופתאום אני מבינה, כן המרחב הבטוח שהכרתי השתנה ועבר למרחב בטוח אחר, כן מכל הדאגות עברתי למרחב בטוח אחר.
ועכשיו שלא נטעה לרגע עברתי תהליך של פחד וחשש גדול מהמרחב החדש אבל הזמן שחלף נתן לי להבין שהמרחב החדש הוא בטוח יותר ואפילו נכון יותר מקודמו שהצליח ליצור אצלי פיזית בגוף מרחב נשימה טוב יותר, קודם היה לי קושי בלנשום מהמרחב הידוע וכעת אני מצליחה לנשום כל כך טוב שאפילו מרגישה את מערכת קנה הנשימה, אמיתי לגמרי!  

 וזה היה הסיפור שלי במרחב החדש. המרחב שחששתי מבואו ופחדתי לוותר על המרחב הבטוח הקיים וגיליתי איך מרחב רחב וחדש מכניס ביטחון אחר ועולמות בטוחים חדשים.
אני בחרתי שבמרחב הבא שיבחר לזוז למקום בטוח אחר (כמו תזוזה של  הלוחות הטקטוניים כאשר זזים יוצרים בקע גאוגרפי עד יצירת רעידת אדמה ואפילו צונאמי. אז אם זה קורה במרחב כדור הארץ אז בטח שאני אחווה את הצונאמי הפרטי שלי) אני אזכור את התהליך הזה ואקבל את המרחב החדש הבטוח בפחות פחד וביותר נשימה. לנטרל את הפחד לגמרי זה לא יקרה.
אז תודה לך מרחב רחב בטוח וחדש אני כאן מאמצת אותך ויודעת שהשמים לא נופלים גם בשינויים ולהפך מכניסים כל כך הרבה מרחב מואר שיוצר כל כך הרבה שקט. ברוכים הבאים מרחב חדש!!!!!    

ולשואלות, הפוסט נכתב מתהליך מעניין שעברתי בקריירה המיקצועית שלי בשנה האחרונה שעברתי ממרחב בטוח למרחב בטוח אחר עם הרבה פחדים ותסכולים. ושלא תטעו בבקשה לרגע, עדין חוששת משינויים וממרחבים חדשים ולא שיגרתיים אבל אין לי ספק שהם יגיעו שוב בתנועת החיים. אז נרים כוסית לחיים🍷

 

 

 

נשלח מה-iPhone שלי