עוצמה,
כוח נחשב כערך מרכזי בחיים הסובבים אותי, סוג של שליטה על הכל תוך קבלת החלטות
נכונות ומדויקות בכל הנדבכים בחיי, ואת זה אני פוגשת בניהול עסק וקריירה
תובענית, עבודה מול לקוחות וניהול תקציבים וניהול משפחה וילדים צעירים ובכלל כל מה
שנקרה לידי לנתינה, סיוע ועזרה לזולת.
וכן,
לא הכרתי מספיק בחוויה הרגשית שלי את הצד שנקרא 'שחררי', שיחרור מלהיות בשליטה, אפילו בשבריר של שנייה זה לא חלף במוחי! וחבל.
היתכן
שאני לא זו שתחליט מה עושים בשבת? מה התזונה הנכונה והראויה למשפחתי? כמה זוגות
נעלים נדרש לכל ילד? מה עלהם לעשות אחרי שחוזרים מבית הספר? ועוד מלא כאלה ...
והפעם
בחרתי בחודש של חופשה משפחתית המלאה בהרפתקאות, לשחרר מעצמי כל קבלת החלטה או בקשה
ולהעביר הכל לאיש שלי ולצידי, האחד שידע לענות על כל הבקשות והשאלות. והוא זה
שיתמודד עם הכל וירגיש בכל הנדרש לשליטה על המצב.
בהתחלה
הוא לא ידע איך לאכול את זה כי נושאים מסוג זה לא מדברים עליהם, אחר כך כל דבר
ששאלו הוא הסתכל עליי- בשאלה שהעיניים מדברות-מה את מציעה? ואני באלגנטיות
מכובדת פשוט מפנה את המבט לצד השני. ומציעה בלי מילים- קבל אתה החלטה!
בהתחלה
זה היה נראה מוזר ואפילו מריח אחרת, אחר כך זה עבר לתלונות של הצאצאים אשר הבינו
שמשהו מוזר מתרחש בצד של אימא ולכן ניערו אותי במשפטים חדשים בז’רגון הלקסיקון
המשפחתי -"את יודעת שאת כמו אישה קטנה? את יודעת שאת לא מחליטה בכלום?״
ואני
שתקתי. בחרתי בשתיקה. כי השתיקה יפה לה!
וגיליתי
שבשתיקה הזו יש משהו כל כך יפה, כן אמא בחרה לשחרר כל אחריות מעצמה ולבחור להיות
נוכחת ורק נוכחת ולהתבונן ברוח אחרת במשפחה שלה.
דרך
אגב, זה הרגיש מאד מקל ומשחרר שאפילו קשה לתאר במילים ולציין את התחושה הזו, תחושה
של שובע והס פנימי והיכרות עם צדדים נוספים בחיים שם בתוכי ששכחתי מקיומם. אני אמנם כאן נמצאת אבל רק במצב של נוכחות!
אז
זהו, נגמר. חוויתי חודש של מקום שאותו הגדירו בני הבית ״האישה הקטנה״ הבוחרת לא
לקבל החלטות ולא להניע בדבר, פשוט לזרום עם הזרם אותו מציבים לה, ולא היא שמציבה.
וכן זה היה נעים ונחמד!
חוזרים למציאות שלנו הרוויה במשימות, מטלות ואינסוף של עשייה.
עד
כאן מהאשה הכמעט קטנה😉😜
