תודה

תודה על הכל!  תודה לך בורא עולם על מה שמאפשר לי לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולגעת.  תודה על חוש הראיה, שבזכותו מצליחה לראות למרחקים ולהגיע לכל קצה שאפשר. תודה על חוש הריח, שגורם לי להריח ניחוחות מדהימים ולנשום הכי עמוק שאפשר. תודה על חוש השמיעה, המעניק לי את הזכות להאזין לקולות ורחשים מעומקים אחרים כמו רחשי הגלים, קולות הציפורים ואפילו את תנועת העצים המעוררים בי עומק עד נגיעה ב״ציפור הנפש״. תודה על חוש המגע, כשרגלי מצליחה להתחכך עם חול הים וחלוקי הנחל ולהנות מהעקצוץ והליטוף במקביל. תודה על חוש הטעם שבזכותו מצליחה לעלות במשקל הגוף :( ולהנות לעיתים מטעם מי הים הכחולים.                                                             ועכשיו לשאלות הקשות... מתי יוצא לנו להודות על מה שיש לנו? על מה שזכינו? על מה שהגענו והשגנו? ועל מה שיצרנו וחוינו? ובכלל על כל מה שמסביבנו ולטובתנו?  זהו, שמעט נעסוק בתודה מהסוג הזה, התודה המיוחדת הזו המקבילה למשמעות ההודיה. וכן, רוב הפעמים נשתמש בתודה כמילת נימוסים זה השימוש העיקרי שאנו מכירים בתודה, במילה הקסומה הזו.  נבחר להיות מנומסים יותר מהבחירה להודות למה שיש ברשותנו ובהישגנו וכמה חבל. ומכאן אני בוחרת לאחוז במילה תודה בדרך הפרשנות המגיעה לה, תודה על מה שברשותנו, יצרנו והשגנו עד הלום. תודה על מה שיש לנו ותודה לך שם למעלה שמצליח להוביל, לנתב ולהעניק. תודה תודה.                                                                       ואכן, האבסורד הוא שהבחירה שלנו ברוב המקרים להיות ולבחור בכמה אין וכמה אין, בחלק הזה אנחנו ממש טובים בו, כלומר בדיוק בקצה השני של ההודיה, וכמה חבל! חבל שבמקום התודה במה שיש וקיים אנו בוחרים בלעסוק במה שאין... וככה התודה נסתרת לה מכל מה שיש מסביבנו כאילו ענן עב מכסה אותה ומצליח להעסיק באין תודה.
זה יעזור אם אשכנע את עצמי לעסוק יותר בתודה על מה שיש? האמת לא יודעת, אבל מבטיחה לנסות ולהודות יותר בתודה. אז תודה על הכל וגם תודה לקוראים ולנוכחים. אני

חוגגת 13 שנות נישואין

 

חוגגת 13 שנות נישואין.           לא יותר מידי ולא פחות מידי איפשהו שם באמצע...
הכרנו ב- Blind Date מושג שיצא מהלקסיקון, אין עוד מונח כזה. כיום רוב המפגשים יכולים להסתיים בפייסבוק. וכמה חבל! הציפיה וההתרגשות הזו מהלא נודע פשוט נכחדה ולא קיימת יותר כמעט כמו הדינוזאורים😜
אז יצאנו לחגוג במתכונת הקבועה והמקובלת שלנו, ארוחה זוגית משובחת ומצאנו את עצמנו מסכמים 13+2 שנים, איך? כמה? והאם הינו חוזרים על הכל בשנית?
חייבת להתוודות זה נחמד לסכם ולדבר על עצמנו למרות שמבחינתי אני מוכנה לעשות זאת כל סופשבוע, סוג של חפירות שאהובות עליי באופן אישי. אז אחרי 13 שנים קיבלתי את התשובה הכי מרגשת כשהאיש שלי ענה ואמר: "YES I DO"  סתםםםםםםםם, מה שהוא באמת אמר: ״ היתי בוחר רק בך וחוזר רק אתך על הכל עוד הפעם״ זה מאד ריגש אותי עד כמעט דמעות אבל אז התעשתי על עצמי ואמרתי רגע הוא פשוט מפחד ממני אז זו התשובה הטובה ביותר שאת יכולה לקבל😜 ואחרי שהתקדמתי והחלטתי להיות רצינית יותר...  בכל זאת דיברנו על מה עברנו, חווינו והיה ומה עשינו ולאן הגענו (טפו טפו טפו) ואז החלטתי לפרוח עם המחשבות ולהבין כמה לא יוצא לנו מספיק לשבת רגע וליהנות יותר מההישגים והתוצאות. אנו תמיד עסוקים בדבר הבא וככה השנים חולפות להן ומזל שיש סיכומים שנתיים שאפשר רגע להסתכל ולהציץ אחורה, לגחך על חלק מהדברים, לחשוב על הדרך שבחרנו ולהבין גם שמה שהתאים קודם פחות מתאים לעכשיו (הבטחתי לאיש שלי ששנה הבאה אני מגיעה עם מצגת פאואר פוינט לסיכומים).
וכחלק מהסיכומים והכניסה לשנה החדשה גם הבטחתי לעצמי שב- 13 שנים הבאות אשתדל להתעכב יותר על ההישגים ועל הרגעים שממלאים את חלל הבטן ולהפנים אותם יותר לחיקי רק בשביל להאריך יותר את הרגע. כן להאריך את הרגע.  
אז חלפו 13 שנים, ים של חוויות ומהמורות חלקן מעניינות וחלקן פחות ואלו שפחות גם לימדו אותנו שהזמן היקר מרפא הכל. והכי חשוב יצרנו 3 גמדים למשפחתנו שמצליחים להוציא מאתנו כמויות רגש בלתי רגילות מכל הרבדים והזויות. אבל מה שיותר מרגש זה להסתכל קדימה ולדעת שאת ממשיכה לבלות עם האיש שלך ואיזה מזל שזו הבחירה הטובה ביותר שעשית בשבילך. ולא יכול להיות טובה יותר!  

בזמן שאנו  אוכלים, מקשקשים ומסכמים (בעיקר אני) אני נתקלת בכותרת מעניינת בתפריט היינותwines by women  - יינות המיוצרים על ידי נשים או שיש עליהם השפעה נשית ניכרת.
ואני מתעכבת בכותרת ואומרת לעצמי איזה משפט אמביוולנטי שאפשר לדון, להתווכח עליו ואולי ארגון הפמיניסטיות היו תובעות את המסעדה אבל אני בכובע שלי היתי עושה מזה יופי של יחסי ציבור למסעדה. הפעם בחרתי דווקא להסתכל על זה בעיניים של אישה לאשה, זה תחום שידוע בייננים גבריים ופתאום ממקצוע גברי וכל כך סקסי, נשים יינניות בחרו להיכנס לתחום, ניסיתי לדמיין את טעם היין האם הוא יותר רך, רגיש, מלטף ופירותיי או שלא וזהה לטעמי הייננים הגברים? האם הבציר של הייננית מתובל בתבלין אחר? באיזה צד אופנתי הן אם בכלל? מעניין.
דווקא אנחנו הנשים יש בנו את היכולת לרדד את הטעמים הגברים ולהפכם לאמוציונליים עם פאן רציונלי שמצליח להטות את המשקל. ואין לי ספק שהצליחו לייצר טעמים משובחים עם טוויסט.
אבל אנחנו לא טעמנו מהינות הנשים כי אישי היקר שחובב יינות קונה אחרים ומשובחים ברחבי העולם ואנו דואגים לשלם על דמי חליצה. אבל הבטחתי לעצמי שאת הערב הנשים הבא חייבת לחזור לכאן ולנתח ולפרשן את היין יחד עם החברות.
אז זהו ככה חלפו להם עוד 13 שנים, אין לי תלונות אבל תמיד יש לי מה להגיד 😜
שנה טובה, חדשה ושתהיה גם מעניינת.

 

 

 

 

 

לרצות

לרצות.    כוח רצון הוא שריר! זהו שריר שכל איש צריך לפתח כדי לעמוד בהבטחות שלנו לעצמנו.  היכולת להמשיך ללכת אחרי המטרות שלנו- אפילו שהדחפים שלנו אומרים לנו אחרת.  עד כאן הסבר מילוני, קליט וברור.
את הדברים שלא נוחים לנו אנו רוצים לשנות, לעיתים כוח הרצון מסייע בתהליך ולעיתים אנו דוחים את הרצון לזמן או עיתוי אחר, לדוגמא ממחר נעשה דיאטה או שמחר נעמיד גבולות ברורים לילדינו או שנדחה זאת לעוד יום- יומים...      

אך הדבר שמעניין אותי ממש עכשיו לכתוב עליו הוא שאנחנו לעיתים מעמידים לעצמנו מטרה גדולה ממש גדולה ועושים הכל להגיע לשם באמת הכל, ונניח ובסוף מגיעים אז מציבים שלב גבוה יותר, מדרגה  אחת נוספת למעלה גבוהה יותר שממנה ניתן לקטוף על אמת את הפירות...(רק במחשבה, כן) ואז את בתהליך של ממש רוצה אבל ממש, עד רמה שאת מוטרדת 24/7 להשיג את המשהו הזה בכל מאודך.   והרצון הזה בועט בכולך להשיג אותו, עד שאפילו משתלט על השינה, תזונה, על היחסים האישים ובכלל על הכל כי את ממש רוצה את זה ומוכנה לעשות כמעט הכל בכדי להגיע למשהו הזה.
ואת חשה שהכל סביבך בהמתנה כאילו את עוצרת מלכת את החיים וממוקדת בדבר האחד הזה, והאחד הזה מטריף את הדעת... וממשיכה לרצות בו או ליתר דיוק נהפכת לאובססיבית לגבי השגתו, רוצה בו מאד ומאד!
ואז מתקדם התהליך ומרגישה ממש שתכף נוגעת בו, זהו עוד שנייה אוחזת לו יד למשהו הזה ומאמצת לחיקך ובסוףףףף משיגה אותו. ובלי כל קשר בטוחה שהמשהו הזה זה מה שיפתור לי את כל העניינים שמסביבי ובעיקר ימלא אותי בגאוה אישית (סוג של אשליה אבל לא בשליטה).
ואז... ממש אז... רגע לפני שאני חשה שאני אוחזת במשהו האלוהי, הניצוץ הזה מעין סוג של הגשמה עצמית שהמתנתי לה כל כך הרבה ( כל כך צדק מאסלו שבחר לשים את ההגשמה העצמית בראש הפירמידה) קרה הדבר...ו... בדיוק ההיפך לרצוני העז ולא הצלחתי להגיע למה שרציתי.
מרגע זה אני פשוט בתחושה של כישלון, חוסר אנרגיות וסתם כבלון שהוציאו ממנו את כל האוויר, פשוט הרגשה שקשה לתאר אותה אבל הרגשה ממשפחת רגשות האכזבה ואני עם עצמי מרגישה מותשת ועיפה וחווה את הרגשת הפער מלרצות משהו כל כך לתחושה של שיממון.
ומנקודה זו אני עוברת תהליך מעניין, תהליך שבו פתאום הבנתי שיש משהו בחיים שהוא חזק ממני, משהו שכאילו מצליח להבנות אצלי מסביב לפעימות הלב  מעין דפנות נוספות וחזקות שמחזקות אותי ומנתבות אותי להתרגל למשהו אחר למרות שרציתי כל כך במשהו הזה, היתי בטוחה שזהו, זה ישבור אותי. אז זהו לא יאמן וכמה מפתיע זה לא שבר אותי.
להפך, מנקודה זו דלת חדשה נפתחה, דלת עם תקווה חדשה, דלת עם דרך חדשה שכנראה המילה סוף העולם תשאר רק מילה. ומכאן למדתי שלכל דבר שנרצה ושריר כוח הרצון יעבוד כפול והדבר לא יקרה, יש כנראה דרך נוספת שאנו אפילו לא יודעים או חווים מהמקום הזה אבל יש דרך כזו. והאמת כשסבתא שלי אמרה לי שכל דלת שנסגרת דלת אחרת נפתחת, היא כנראה התכוונה לדבר הזה.

אז כל הדרכים מובילות לא רק לרומא אלא גם לרוממויות אחרות, לדרכים ונתיבים שיצליחו להכניס אושר דווקא מהדלת
האחורית. אז נשאר רק להאמין ולקוות  גם בדרך הנסתרת שהינה 100 % אופטימית!                              

פרידה

פרידה.
פרידה היא מילה הדורשת בגרות להכיל ולהפנים אותה, ואולי ורק אולי לעיתים אין בנו את הבגרות או כוחות הנפש להכיל את המילה הזו.... אולי.  בחיינו אנו מתמודדים עם ורסיות שונות ומגוונות של פרידות, אשר בדרך כלל אנו נפרדים מהם בדמעה של שמחה מהולה בעצב או סתם ברגש כלשהו.

כדוגמה לפרידה מהגן והמעבר לבית ספר, פרידה מאהבה, פרידה מעבודה לטובת אחרת וסתם פרידה ממשהו או ארוע, ויש גם פרידה שגורמת לעינים לא להתייבש אשר אליה מלווה גוש גדול בבטן הנצמד ונדבק אלינו ואיתנו לכל מקום, נמצא איפשהוא עמוק שם בתוכנו ולהערכתי לא רחוק מהלב. ובמילים פשוטות אני קוראת לו מועקה...
והמועקה מתלווה כל הזמן ולכל מקום, וגם כשחשתי את המועקה ותרגמתי אותה אולי לרעב, השובע לא באמת מילא אותה, הגוש = המועקה עדין נשאר שם.
וגם כשסתם התהלכתי לעניינים אחרים הרגשתי אותה צועדת איתי וממש והכל לצד הפרידה.

אוי...פרידה לעיתים את קשה מנשוא... בשבוע האחרון עמדתי לצד פרידתה של פעוטה בת 3, בת לבן דודי ורעיתו היקרה שהביאו אותה לעולם הזה ורצו בסהכ לעטוף אותה בשפע של טוב ואושר ולצערם העמוק וצערי האישי זה לא קרה.  נחנקה מארוחת ערב אשר אכלה בתפריט כמעט זהה לערבים קודמים, אבל דווקא בערב הזה החליטה או החליטו בשבילה שם למעלה המלאכים הקטנים לעבור לנתיב אחר, נתיב הפרידה=הסוף. הפרידה היתה טרגית וקשה ובהגדרתה פרידה.
אז היום ילדה יקרה בסיום השבעה,  הקרובים שלך ובטח הורייך ואחיך יצטרכו לחוות ולהרגיש את הפרידה האמיתית ולהכיר ולטפל בכל הטוב שהשארת, וחביבי השארת.
אמנם, לא הספקתי להכיר אותך אבל שמעתי אינסוף סיפורים על חוויות של 3 שנים בסך הכל... שאנצור כל אחד מהם. ומגוחך הדבר הבא שאכתוב... אבל זו האמת שלי, לפחות הפרידה שלך הצליחה לאחד אותנו את המשפחה עם ההורים המדהימים שלך שהשארת כאן.
אמנם אביך בן דודי ובצעירותנו הינו חברים קרובים, לי הוא היה אוזן קשבת וחבר אמיתי ואז איכשהו כשהתחלנו להרחיב את התא המשפחתי האישי והבאנו צאצאים יקרים, כל אחד נכנס לקצב החיים שלו.
ועכשיו דווקא בהיעדרך הצלחנו להחזיר את קשרי החברות ולהזכר שמעבר לזה שאנחנו משפחה אנחנו גם קשובים אחד לשנייה.
אני באמת מרגישה צורך להתנצל שבזכות הפרידה שלך אנחנו כאן האחד בשביל השני והשלישי. אמנם לא הכרתי אותך ומרגישה כאילו כן,  מבטיחה לך שאזכור אותך לעד ובטוחה שעברת למקום טוב יותר, אחרת ההיגיון יכול להשתגע.
אז תנוחי לך בשלום יקירה וזכרי שתמיד אבל תמיד תהי עמוק בלב של קרובייך ומעכשיו
אצלי גם😍

 

 

 

 

 

"הקול בראש"

 

הקול בראש

לאחרונה עלה לאקרנים סרט ילדים המתאר את הקולות הקטנים שבראש שלנו- הקול בראש.
סרט גאוני, חכם מבריק ויצירתי ולהערכתי מיועד למבוגרים ואחר כך לילדים.

הרגשות הדומיננטיים שאנו מתעסקים איתם 24/7 מופיעים בצורה קריקטורית, הומוריסטית ומואנשת בתוך הראש של ילדה בת 11 ובמקביל בתוך הראש של כל אחד ואחת.
יושבים 5 רגשות: שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד המותאמים במראם למי שהם נמצאים בתוכו. בתוך המפקדה, נמצאים גם לוח הבקרה, זיכרונות הליבה, הזיכרונות השונים שנאספו באותו היום ועוד דברים שונים. מחוץ למפקדה יש גם את הזיכרון לטווח הארוך שהם אין ספור מדפים שמלאים בזיכרונות וביניהם עוברים עובדי המוח: כל זיכרון שנראה בעיניהם לא חשוב, נזרק למזבלה.

בסרט יש קטע מעניין בו רגש הפחד מחליט להתפטר ולברוח מתוך המפקדה הראשית איפה שכל הרגשות נמצאים והוא ארוז בליווי מזוודה מנסה לצאת או ליתר דיוק לברוח אבל לא מצליח ואז מסבירים לו הקולגות הרגשיות שרגשות לא יכולים להתפטר.
אפילו הפחד שנמצא כדמות מואנשת ועצמאית במפקדת המוח הצליח לפחד מעצמו, אז מה קורה אצלנו באמת כנשים חזקות ואיתנות שחוות את הפחד, מה לא נפחד ממנו? ברור שכן. אפילו הפחד פוחד מעצמו אז בטח שגם אנחנו, מדהים כמה אירוני וכמה נכון.

כל הסרט מתאר את המסע אל האושר, הרי זה בעצם המסע האישי שלנו... ברור! ריילי הדמות הראשית חייבת להיות שמחה תמיד וכל הרגשות במפקדה מתגבשים יחדיו ליצור שמחה אצל ריילי.
וכמה אנחנו עסוקות במסע אחר האושר... כל יום? כל הזמן? כן וכן.
המסע שלנו ליצור שקט בתוך התא המשפחתי, לדאוג ללמד את הילדים שלנו בלהכיר בשריר האושר ולדאוג כל הזמן שיהיו מאושרים הרי זה מה שאנחנו באמת רוצים שיהיו מאושרים ובדרכם.
ומה  עם האושר שלנו? כל הזמן עסוקות בו, כשלא רואים אותנו אז אנחנו בוחרות ליצור רעש בכדי להחזיר את המסלול למסע האושר וכשאנו בעשייה שלא ממש ברצוננו גם דואגות למצוא דרך רגשית להחזיר אותה למסלול האושר, ליתר דיוק תמיד נבחר במסלול האושר! הרי אנחנו כאן בשביל האשור.

אבל לצד האושר, יש עוד כמה רגשות מואנשות אשר יש לכל אחד "קול קורא" ומדי פעם הוא קורא לנו ומחליף את האושר ברגשות אחרים, שלום לכם: כעס, פחד, גועל ועצב....
למזלנו הגדול המערכת תמיד שואפת לשמור על איזון ולחזור למסלול האושר, ושתמיד נשאף למסלול זה.

והחלק האהוב עליי בסרט הוא החלק האחרון בו רגש העצב הציל את המערכת והצליח להחזיר את המסלול לאושר, כל הרגשות הבינו שרק רגש העצב יכול לעזור למערכת להגיע לאיזון ולשמחה. והרגשות עמדו בצד ועודדו את עצב להמשיך במשימה... ועצב דאג להגיע למקום הנמוך ביותר במערכת הרגש בכדי שהמערכת תתאזן ותגיע למסלול האושר. אוי כמה נכון!
רק מלמטה ברגש העצב המערכת שלנו מתחילה להתאזן ולחזור למסלול האושר. לא יאמן איך סרט ילדים לקח לסל אחד את כל הרגשות שאנו מתחבטות בהם כל רגע והכניס אותם לתוך מפקדה ראשית על עמוד דק באמצע המוח אשר כולם מחוברים ל"איי האישיות" ושמה ממש מתחילה המלחמה האמתית בתוך המוח שלנו!

אז מה, הרגשות שולטים בנו ולא אנו שולטים ברגשות? שאלה למחשבה ולא משנה לאן תיקחו את זה... העיקר שנשמור על מסלול האושר.

נשיקות

הקול בראש (באנגלית: Inside Out) הוא סרט פנטזיה קומי אמריקאי בהנפשה ממוחשבת של אולפני ההנפשה של וולט דיסני ופיקסאר. הסרט מבוים על ידי פיט דוקטר, תסריטו של הסרט נכתב על ידי מייקל ארנדט על פי רעיון שהגה דוקטר. הסרט הופץ על ידי חברת וולט דיסני החל מה-19 ביוני 2015, ובישראל החל מה-18 ביוני 2015‏^[1]

 

 

המלקטות

המלקטות💐

אנחנו הנשים ידועות כמלקטות מצוינות ודואגות ללקט בשדות, בגינות ובכל מפגש עם נשים נוספות אנחנו ידועות בהחלפת חומרים ומידע האחת עם השנייה ובכלל מצוינות בהעברת "מטען" אינפורמטיבי.
כשאנו מלקטות מידע וצוברות אינסוף של חומרים מערכת הזיכרון שלנו נהפכת לסדרה שלמה של אנציקלופדיה, אבל לא לוקחות מספיק בחשבון שההצטברות הזו לעיתים גורמת לנו להרס, בלבול וגם כשאנו ממשיכות לעשות עבודת תחקיר  בזיכרון הפרטי שלנו אנחנו רק מרחיבות עמודים נוספים לאנציקלופדיה ואז אנחנו ממש אבל ממש עשינו עבודת ליקוט מצוינת......אבל צרפנו עוד כמה עומסים ממשפחת הפחד.

ולאן אני חותרת? בסך הכל אני מלקטת מידע לא רעה בכלל, יודעת על אנשי מקצוע מצוינים בזכות חפירות מוח נשיות, מתכונים לא רעים שתרמו לי מספר אימהות בגינה, איפה קונים את הלחמניות הטובות באזור שלי? ודרך אגב לא תתפסו אותי בלי תשובה על איזה רופא שיניים מומלץ לילדים? ואיפה שוטפים את הרכב ברחצה הכוללת פארק פעילות לילדים?

ואז קורה המשהו הזה שמצליח לערער לי את כל הלקט....
אחת מהשלישייה שלא סובלת מעודף או תת משקל אלא פשוט זקוקה לעוד כמה קילוגרמים וגם כמה סנטימטרים לגובה אשר יכולים להואיל לנו לשקט😍

מתייעצת עם הצייד שלי, מגיב בחצי חיוך ואז הולכים לדיאטנית (בלי הצייד) וכמובן אני מגיעה עם לקט של שאלות וחפירות ואז שולפת הדיאטנית מילה מוזרה לחלל האוויר מהז'רגון המקצועי הרפואי ואל דאגה גם מסבירה ...
ופתאום האווירה בחדר נהפכה בסך הכל מרצון ללקט כמה מתכונים רלוונטיים לאווירה חדורת חששות ופחדים, מה אני רוצה תוספת של 3 קילוגרמים לילדה לא חשבתי שצריך להגיע לתחקיר ובדיקות מקיפות ומילים לא ברורות....אימא'לה כדאי לברוח מהצפת המידע הזו.

וכשאני מגיעה לצייד אז הוא מסתכל עליי ואומר "אולי תעזבי את הילדה מה את רוצה ממנה? הכל בסדר", ובמשפט אחד הצליח לצוד את הפחד שלי מציון 10 בסולם הפחד ל- 0.

אז כן אלו הציידים לא מבינים למה אנחנו צריכות ללקט כל כך הרבה מידע ולצבור אינסוף של מאגר מילים. וגם הציע שניתן לילדה לאכול שומנים ונגמור את הסיפור.

אז כמלקטת אולטימטיבית גיליתי שהידע העצום הזה שנגיש בכל עת מצליח לקחת אותי קדימה טכנולוגית ואינפורמטיבית אבל אחורה ברגשות ובתחושות, אז מה עושה אותנו המלקטות שמלקטות וצוברות אינסוף מידע? כנראה שזה הכוח האמתי שלנו בהגנה, הכוח בללקט מידע אינסופי זו ההגנה הפרטית שלנו לבני הבית ולעצמנו, אנחנו צוברות את הכוח במידע רב שיש ברשותנו, וחביבי יש במה להתגאות...

אז שנמשיך ללקט ולאסוף מידע ויותר מזה שהליקוט יעזור לנו לצבירת הגנות וכוחות פרטים אבל שלא נשכח שלזה יתלווה גם הפחד.
אוי פחד כמה אי אפשר בלעדייך.

שבת שלום!

גוג ומגוג

מלחמת גוג ומגוג...
 

ואני שואלת, למה רוב הזמן אנו עסוקות במלחמה עם עצמנו? מכל עניין ודבר נייצר איזשהו דיסוננס עצמי... בחרתי לקרוא לבלוג זה בשם "מלחמת גוג ומגוג" רק בגלל הצליל שנשמע טוב "גוג ומגוג", סתם מסתדר לי טוב באוזן.

 אבל רגע ברצינות, אנחנו עסוקות רוב הזמן בסוג של מלחמה פנימית על מגוון הנושאים בחיים שלנו, לעשות פעילות ספורטיבית או לא? לרדת במשקל או נתחיל מחר? מספיק משקיעים ויוזמים עם הילדים או לא? עושות יותר או פחות למען בן הזוג? כן קריירה,
לא קריירה וכמה קריירה?

אני מתלבטת ומתחבטת עם עצמי רבות האם פעם נצליח לחיות מספיק בשלום עם עצמנו?!
מתיי נפסיק לעמוד על שדר של חוסר איזון? מלחמה פנימית? אי סדר ובלגאן... האם זה מה שממלא אותנו להישאר עם כל הסימני שאלה? 

ותשובתי, כן! כנראה שזה חלק מובנה אצלנו, מוזר לציין אבל המלחמה הפנימית יוצרת שלום אמיתי בגופנו. היא חלק בלתי נפרד מהפיזיולוגיה הנשית שלנו ואנחנו לגמרי צורכות אותה, מבקשות אותה... ולא נעים להגיד אבל גם מתמלאות ממנה, לפעמים לטובה ולפעמים פחות לטובה.
זה נשמע כקלישאה אבל אני ממש מרגישה שכשאני יוצרת לעצמי את המלחמה הפנימית, אני ממש מתמלאת ממנה.
כמו לדוגמה בימים אלו אני עסוקה בשאלה לחזור להתאמן או להישאר בפגרה הפרטית שלי מכל אימון ספורטיבי? הרי אני לא באמת אוהבת להזיע ולהכאיב לשרירי הגוף ולא מבינה גם את אלו שמכורים לזה, אבל במלחמה פנימית בין עצמי לעצמי- "את חייבת את זה לעצמך", "למען הבריאות" וכל הסיסמאות הגבוהות האלו ואז מרגישה באופן מודע לגמרי איך
הצפת המלחמה משתלטת עליי.

כן קריירה? לא קריירה? שאלות מוכרות כמעט לכל אחת... וכשאת בתוך הקריירה את שואלת אולי יותר אולי פחות? וכשאת בלא את שואלת אולי בכן? והנה שוב נוצרה לה מלחמה פנימית.

כן צהרון, לא צהרון בחופש הגדול?
ולעזאזל זה לא נגמר...

אז בחרתי שכנראה מלחמות הם משהו שטבוע בנו וכנראה יוצרות אצלנו סוג של הנאה או אכזבה או בעצם מה זה משנה, סוג של  איזשהו רגש שמצליח לעורר אצלנו משהו, הרי אנחנו חייבות התעוררות רגשית כל הזמן, זה עושה לנו את זה... ואם זה כבר טבוע בנו פיזיולוגית אז כמה טוב, לוקחת ומחבקת! 

וכן, השלמתי עם זה- כן מלחמה, לא מלחמה, כן שלום, לא שלום. מה זה משנה כבר... לברוח מעצמי אני לא יכולה אבל להישאר כאן ולגחך מהכל זה מה שנראה לי הכי טוב למעני ובשבילי.


אז להתמלאות והתרוקנות נשית, מה שתבחרו!

והערה אחרונה, הרי מאיפה הזמן לכתוב את הבלוג? גם ממלחמה פנימית לעשות יותר עם הילדים או יותר עם עצמי? הזוי אבל זו המציאות!

 

ולשואלות אז מלחמת גוג ומגוג מויקיפדיה:

מלחמת גוג ומגוג הוא מושג ביהדות המתאר מלחמה אשר צפויה להתרחש באחרית הימים, לפי מסורות שונות שמקורן בתנ"ך. במלחמה זו, צפויה לקום קואליציה גדולה של רבות מאומות העולם, בראשות גוג מלך מגוג, שתילחם בעם ישראל. מלחמה זו תהיה קשה ומסוכנת מאוד, אך בסופה יכניע האל באותות ובמופתים את גוג ואת צבאו וכך יידעו כל העולם ויכירו במציאות האל. מקורות יהודיים חלוקים בשאלה אם המלחמה תתקיים לפני או אחרי‏ בוא המשיח, או אולי תתחיל לפני אך תסתיים לאחר בואו‏. על פי המדרש לאחר המלחמה לא יגלה עוד עם ישראל מארצו‏^.