הרגע שלא הכרתי את עצמי

אני יושבת מולה, הפנים שטופות דמעות שזולגות ולא עוצרות, ואומרת בקול נחוש ובביטחון, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת היריון".  

היא, נטולת כל רגש או אכפתיות, מרימה את קולה ומסתכלת עליי במבט כועס ואומרת ״את יוצאת מכאן ועכשיו אחרת אני פונה לאנשי הביטחון שיפנו אותך״.

העובר בשבוע ה- 19 לא התפתח ומכאן הדרך קצרה, הפסקת הריון. ואני כולי כאב, ולא פיזי, ואפילו מרגישה את הסדקים שבלב, בקושי מצליחה להכיל את הבשורה המרה,

אני מיישרת מבט לעברה ובקול שבור ושקט חוזרת שנית, ״אני מכאן לא יוצאת עד שאת מתאמת לי מועד להפסקת הריון״.

היא, האחות הראשית בוועדה להפסקת הריון עם פנים אדומות מכעס, מאיימת ונוברת בבליל של מילים ומשפטים שכל מילה קשה מקודמתה ואומרת שתעביר אותי לאחרונה ברשימה.

ואני בתוך הרעש הגדול שנוצר מגלה משהו בעצמי, דבר שלא הכרתי קודם, משהו שלפתע חזק ממני. את הכאב אני מכירה מהחיים בוורסיות מגוונות ולמדתי שאין דרגה לכאב, כשהוא קיים אז הוא כואב.

אני אמנם בתחושה של חלל גדול בתוכי אך רואה לראשונה משהו חדש בי: את הנחישות  והחוסר פחד, הרי בזמן הקצר הזה, בישרו לי בשורה שטרם נעכלה, ומכאן אף אחת בחלוק לבן לא תגיד לי מה לעשות ובטח אם לפנות את המקום, ומתוך כל הכאב אני דורשת מועד להפסקת הריון שאותו אני חייבת.

והאיש שלי שלא מצא עוד נחמה לעצמו, מבקש ברוך ובנעימות שאשתף פעולה ואני בעמדתי, מכאן אני לא יוצאת בלי תאריך.

להריון הזה לא חיכינו הרבה, מהרגע שהחלטנו שאנחנו רוצים להרחיב את המשפחה,
זה פשוט קרה. ההתרגשות הייתה בשיאה והמחשבות לדור ההמשך יצרה אוסף של פרפרים צבעונים ומרגשים בתוכי.

ולפתע שאני רק באמצע הריון, בבדיקה שגרתית מקבלת את הבשורה על עובר שאינו מתפתח ויש לסיים את הריון.

לא ידעתי שיש בי את היכולת או הכוח, בעודי בהצפה ריגשית לעמוד מול הגברת בחלוק הלבן ולדבוק בהחלטתי. אני מכירה את עצמי כאחת שמסתגרת בעצמה בעת הצפה ריגשית, ואפילו נכנסת למצב של אפטיות וללא תנועה. תמיד בחרתי במצבים האלו להיות עם הכי פחות מילים או קשר עם הסביבה ובעיקר נטולת כל כוח לשנות, לבקש או לדרוש.

והרגע הזה שאני בכאב בעוצמה שלא תבייש את סולם ריכטר אני מכירה כוח חדש שמנסה לשלוט במצב, ואפילו לדרוש. ומבינה שעד שלא אדע מתי נפרדת מהחיים המתפתחים בתוכי באופן רשמי לא אתן מנוחה לעצמי ולסביבה, ואת הכוח הזה לא הכרתי קודם.

ואחרי מספר קריאות מצד הגברת בחלוק הלבן, הגיעו מהביטחון, שניים חסונים וגבוהים שהוזעקו בבהלה למחלקה, קיבלו הודעה על הפרת סדר ושיבוש תהליכי עבודה.

נכנסים בריצה לחדר במחלקה האפורה בבית החולים ומגלים להפתעתם אישה עם עיניים אדומות יושבת בטוחה בכיסא ולצידה אחות בחלוק לבן זועפת ומצביעה על הבעיה כאחת שמעכבת לה את הסדר בעבודה.

בינתיים במסדרון מצטופפים רבים לראות את הנעשה, הרי משהו מעניין קורה במקום האפור הזה ושומעים קול אחד צועק ומתריס, עם הרבה חוסר רגישות, כן ההיא בחלוק הלבן.

ואני שלא מצליחה להוציא אפילו צעקה אחת, מבינה שלמרות הכאב אני ממשיכה בנחישות בבקשתי.

ודווקא במחלקה הזו שמגיעות נשים ולא מבחירה להפסיק להרגיש את החיים שנוצרו בתוכן, נמצאת אחת, לנצח על המקהלה,  נטולת כל רגש, האם זה מה שחסרי אונים צריכים לידם בעת משבר, נטולי רגש.

הרי מה כבר ביקשתי, לדעת מתי אפסיק להרגיש את החיים המתפתחים בתוכי.

והשנים החסונים עומדים ומבינים שהוזעקו לשווא,  

האחד מתקרב אליי,  ומניח יד על הכתף שלי וברוך ובנועם מנסה לבקש שאפנה את המקום. ואני ממשיכה בשלי, מכאן אני לא יוצאת בלי מועד להפסקת הריון.

הוא ניגש לאחות בחלוק הלבן ומבקש ממנה להבין את המתרחש בגזרתה,

והיא שצועקת מסבירה שהיא לא מוכנה לעבוד עם נשים עקשניות שלא מגיעות בזמן ולכן היא מענישה אותי על התנהגותי. והוא שכנראה ניחן באינטליגנציה ריגשית מפותחת לוחש לה כמה מילים ואז קורה משהו, הפנים שלה נהפכות לרכות יותר והיא נראית כאחת שמבינה משהו.  ואז ניגש אליי ולוחש לי באוזן, הכל בסדר!

היא חוזרת למקומה, מקישה על מקלדת המחשב ומדפיסה משהו, מגישה לי אותו ואומרת שיהיו לך חיים טובים. אני מודה לה ויוצאת החוצה עם המועד המיוחל.

התאריך הזה הוא לא מה שעשה את השינוי בכאב, הוא בסך הכל הרגע שדרכו הצלחתי לעשות משהו בכדי למצוא איזושהי נקודת אור.

וידעתי שרק שאדע מתי זה יגמר אמצא את הדרך להחזיר לעצמי את האיזון.

זה הרגע לפני כ 15 שנים שבחרתי מתוך הכאב לא להסתגר בעצמי ולנסות לחפש מה יביא לי את הדרך לשקט, ומאז הרגע הזה מלווה אותי. כל פעם שחשה במשהו עוצמתי אני מחפשת את נקודת האור, ונלחמת לשם עד קבלת האור.

סיפור על תמונה

זו תמונה שמלווה אותי שנים רבות בעיקר שאני חוזרת בזמן ומדמיינת את עצמי, בממדים של פעוטה.

ובין שכבות התמונה אני מבינה גם כמה דברים על החיים, שלי.

נולדתי כשאחי הבכור בן שנתיים וחודשים. ושנתיים וחודשים אחרי הצטרפה אחותי והפכה אותי לילדה מרכזית, לשני אחים, שכל אחד בפער של שנתיים וחודשים, ממני, בדיוק.

זו הייתה ילדות בחוויה של חבורת אחים, בה שיחקנו באותם משחקים ועולמות התוכן שלנו היו זהים ומחוברים כשתי וערב.

בבגרות, כל אחד בתקופה שונה, יצא לדרכו הפרטית עם צידה, סוג של ארגז כלים אשר נאספו ולוקטו להם מגוון של תובנות, משפטי מפתח, אבני דרך מהם חוזקות וחולשות וזאת אודות לשהותנו לצד דמויות מחנכות וערכיות שסייעו בלדעת משהו על החיים.

אצלי ואצל אחיי היה משהו שרק שלושתנו הכרנו היטב, בלי תוספת של מילים, וזה שלנו. כאן בתמונה!

התמונה שלי היא תמונה שמסכמת דבר מהותי בחיי ובעצם מלמדת לא רק מה קיבלתי אלא מה אני צריכה להעביר או לתת לסביבה, לחברה ובעיקר לדור ההמשך שלי. וכהורה, מזכירה לי מה עליי ללמד את הצאצאים שלי.

כשמפרידים את שכבות הצבע בתמונה, מקבלים את כל מה שלימדו אותי ובעיקר את כל מה שאני יודעת על מהי הקשבה, תקשורת, סבלנות, ראייה מרחבית, חיבור לעצמי ובעיקר את המילה, מעוף, חשיבה יצירתית.

גדלתי להורים שהגיעו כמהגרים, למדינה שרצו וחלמו, מדינת היהודים.

ללא היכרות עם השפה ואפילו לפערי התרבות או הנורמות החברתיות. הם סיפרו על האתגר הגדול כמהגרים במדינה זרה ועל הדרכים היצירתיות למציאת תקשורת או סתם חיבור לסביבה. האתגר היה גדול, אך בדרכם המיוחדת מצאו את ההצלחה.

שנולד הדור החדש, אנחנו הצאצאים, רצו להעניק את הטוב ביותר, ידעו שיש להתחיל בצד הערכי והדברים שתלויים ביכולות הבסיסיות של האדם להפיק את הטוב והנכון מעצמו ועבורו.

את המילה מעוף, כמילה, הוריי הכירו כמשמעות לחיים יצירתיים ובדרכם המיוחדת ובחיפוש מילים מקבילות ודומות, הם הסבירו את משמעות המילה והיא הייתה מילת המפתח, מלאת עומק והשפעה עליי, כילדה.

והתמונה היא ההמחשה לכך.
אבי, בדרכו השקטה והמיוחדת בחר להעביר את המסר בדרך מקורית שהצליחה לזרוע בי ובאחים שלי, משהו, ובחלוף השנים הצליח להנביט שורשים איתנים וחזקים ומשם לטפס לצמרות העץ.

אז ככה זה היה, בכל שבת בבוקר חם ושמשי, התאגדנו 5 נפשות לרכב המשפחתי ויצאנו לחפש מרחב, נקי מכל פעילות אנושית או מלאכותית, אשר השקט במקום היה המוטיב המרכזי.

בתמונה, מבחינים באחד מהמרחבים האלו. הגענו לדיונות של חולות, הנערמים מכל כיוון.

וכל אחד בתורו הוזמן ליהנות לפרק זמן קצר מה ביחד עם כל אחד מההורים, באופן פרטי. ולהקשיב למספר תובנות על הטבע הרחב ותכונותיו וההקבלה שלו לחיינו.
אבי בעיקר המליץ להסתכל קדימה ורחוק למרחב. הוא ביקש שנסתכל הכי רחוק שאפשר ונתאר במילים מה אנחנו רואים, ואז ביקש להסתכל רחוק יותר, ואז כשמצאנו את הנקודה המחברת בין קו התפר, שם בדיוק,  היה עוצר ומסביר את כוחות ועוצמת המרחב, ואז אומר- ולשם בדיוק אפשר להגיע.

כשהגיע תורי ואני עם הרגלים הקטנות, כמעט בת 3, מנסה לטפס  גבוה לגג הרכב, כי משם רואים טוב יותר את המרחב כשאנו יושבים צמוד, ואני נהנית מחיבוק אוהב אבי מלמד אותי דבר או שניים על החיים, ותמיד מקביל את המרחב לחיים שלנו, כמו שהטבע חזק ומלא בעוצמה ככה גם בנו יש את הכוח והעוצמה להגיע ולהצביע על כל נקודה, ברת השגה.

אך החשוב מכל, לדבריו,  תמיד להסתכל קדימה והכי רחוק שאפשר, ואפילו עוד קצת להתאמץ במבט קדימה ולהכיר בכך שאת יכולה להגיע לכל נקודה עליה תצביעי, בחיים שלך.

בשנים הראשונות, בעודי ילדה, אני זוכרת בעיקר את המילים שהסתלסלו עם השקט במרחב ולא ממש מבינה את המשמעות או הכוונה. אך עם חלוף השנים, הבנתי עד כמה אבי רצה שאלמד להסתכל רחוק, והאמין בלב שלם שאני יכולה להגיע לכל נקודה עליה אצביע.

וכשאני גדלתי הצלחתי לתרגם את השבתות והנסיעות למרחבים הפתוחים האלו כמעין מצפן להצלחה ולאמונה שבי, שכן הכל אפשרי.

אז התמונה הזו מספרת לי איך עוד מגיל צעיר, כפעוטה, למדתי להסתכל הכי רחוק שאפשר, כי לימדו אותי לא לפחד להסתכל קדימה ולהאמין שאפשר בצורה יצירתית להגיע לאן שתצביעי, רק תבחרי בשקט והכי רחוק.

הכנות לקמפינג

חופש, חופשה וכל אחת מההברות יוצרות אצלי קונוטציה של שמחה, בנשמה. משהו בי נהפך למשקל נוצה רק מלחשוב על הפסקה, פסק זמן.

אז רגע לפני שיצאנו לחופשת הפסח, נחתה אצלי בקבוצת הווצאפ ׳החבורה׳ ההודעה באלו המילים: ״ מה דעתכם בחול המועד חופשת קמפינג באכזיב? שמש, מטקות, מים כחולים, טאקי, מונופול והרבה בשר ״, ובלי מחשבה מעמיקה מצד החברים החלו להגיע התשובות: אני בפנים, רעיון מעולה, מצטרפים ועוד מהסוג הזה המאשרים השתתפות.

אני שלא מיהרתי להשתמש במילים המעידות על הסכמה וזאת כתוצאה מהיכרות בעובדות שזו לא חופשה אידאלית ובטח לא משהו שהופך אותי למצב של משקל נוצה, אז בחרתי לחשוב בעניין.

אך לא בהכוונתי ההודעה התגלגלה לילדים, מהצאצאים של החלק שאישרו, והלחץ הלך וגבר כמו גל צונאמי. וכך 10 דקות משיגור ההודעה, 7 משפחות ואנחנו ביניהם אישרנו הגעה, והלב חצוי.

חמישה ימים לפני היציאה נשלחה רשימת הציוד לקמפינג.

ואני שטרם השלמתי עם הרעיון, מתבוננת מכל צדיה של הרשימה הארוכה שאין לה סוף, ושואלת האם זו רשימת קניות להחלפת תכולת בית למשפחה מרובת ילדים או סתם ׳רשימה שחורה׳.

ברשימה הזו הופיע כל פריט הנדרש למשפחה לחיים שלמים וליתר דיוק הרשימה יכולה להיות עזר לכל משפחה שביתם נשטף על ידי גל צונאמי או סתם נמחק כליל מעל פני האדמה ונזקקים הם לרשימה מפורטת לכל פרט ודבר.

החל מטימין, בצלצלי שאלוט, לימון ננסי, ועד למגבות בכל הגדלים כולל לפנים או למטבח, מפתח בלגי, מכונת קפה ניידת, זכוכית מגדלת למעקב אחר נמלים, ואפילו פינצטה למריטת שערות.

מרכז הבית, הסלון, נהפך לסוג של חדר מלחמה וכל בני הבית נהפכו לסוג של מלקטים. ערמות של פריטים וציוד נאספו למרכז הסלון, ביניהם שמיכות, שקי שינה, מזוודות מלאות בביגוד לכל עונות השנה ואפילו ציוד לשלג, במידה והטמפרטורות יחליטו לשנות את מצב הצבירה.

וכך הפריטים ממשיכים להיערם ואנשי הבית ממשיכים להוסיף כל פריט שלהערכתם חשוב או הכרחי כולל פזלים של דורה שאופסנו במחסן הבית לפני יותר מ 5 שנים, ואפילו שמיכי שיצא מהבוידעם.

לילה לפני יציאה.

הילדים מרוב התרגשות נרדמו בשעות הלילה המאוחרות והספיקו להתעורר עם ניצוץ האור הראשון של השמש ולהעיר אותנו, ההורים, בהתלהבות יתרה ובצעקות של שמחה, יאללה יוצאים לדרך, תתעוררו".

אני שידעתי שאלו הרגעים האחרונים לקראת הפרידה מהמיטה הרכה והחמה לטובת 2 לילות הכי קרובים לאמא אדמה, בחרתי לעשות את עצמי כאחת שאיבדה את השמיעה מולם, אך ללא הצלחה.

והבית שנראה כמו מחסן אואט לאט במבצעי סוף עונה, וערמות של דברים מפוזרים בכל חללי הבית, שואלת האם בטוח שמדובר בשלושה ימים ולא במסע לחודש ימים?

ובבהלה צפויה, עברנו לשלב ההנדסה, כלומר הנדוס הציוד לרכב.

בדרך כלל, בשלב זה המבוגרים האחראים מקבלים את ההחלטה שזו כנראה הפעם האחרונה שיוצאים לקמפינג, אך לצערי עד הווצאפ הבא שוכחים מההחלטה וכמעט לגמרי.

ובשלב הזה מבינים את החוסר קורלציה בין כמות הציוד שנאסף לבין האזורי אחסון ברכב.

ואז עוברים לסלקציה, הרחק מעיניהם של הילדים, ומתחילים לוותר על דברים שאין בהם צורך ממשי או חשיבות, ומגלים שיש לא מעט כאלו.

ולמרות שעשרות פריטים הוסרו, עדין חלק גדול מהציוד נותר בחוץ ללא מקום, ואז עולה הרעיון היצירתי שכל אחד מהיושבים יבחר פריט לשבת עליו ועוד אחד להניח עליו את הרגלים, זה המחיר בטיולים כאלה.

ואז שנראה שהכל מהונדס בזווית הנכונה, והילדים שאמנם נראים מוגבהים מהרגיל וגם קצת לא סימטריים אך מרוצים ונרגשים, נזכרים שטרם נארזו המוצרים המקוררים, כולנו רצים לאזור המטבח וחוזרים לליקוט, שבהחלט יכול להאכיל את חצי מתושבי כלכותה ולפחות לשבוע ימים.

זהו, יצאנו לדרך עם רכב שסובל מעודף משקל אך מצליח לסחוב בעליה. וכולם פרט לאחת (וזו אני) מרוצים ומחויכים עם הפנים צפונה, לאכזיב.

בחלוף 22 דקות נסיעה, הבנו שאנחנו כנראה בפקק תנועה ארוך מהרגיל, וזאת אודות לכך שעם ישראל חי, יצא לטייל ברחבי הארץ.

החלק הזה כנראה היה קשה יותר מהאיסוף והליקוט בחמישה ימים אחרונים, שלושה ילדים שיצאו מאושרים עם חיוך של תירס הפכו לעצבנים, צעקנים ובעיקר רעבים. המריבות לא פסקו, וכואב לי, ולקחו לי, ושתו לי אלו המשפטים שנשמעו במשך שלוש שעות ו 48 דק, במקום נסיעה של שעה ו 18 דק. בהחלט אחת הנסיעות הארוכות והקשות במשפחתנו בשנה האחרונה. וכך הגענו לאזור הקמפינג עייפים, עצבנים אך מרוצים.

השלושה ימים עברו בהצלחה למרות שהלילות היו קרים והלינה הייתה חוויה מאתגרת . הילדים היו מאושרים ואנחנו המבוגרים הבטחנו לעצמנו שזה כנראה הקמפינג האחרון, בדיוק כפי שהבטחנו בפעם לפני האחרונה.

ואני שואלת האם הזיכרון שלא לטובתנו הוא מה שמביא אותנו לפחות שלוש פעמים בשנה לצאת לקמפינג?  איזה מזל שהזיכרון שלנו, בוחר רק בזיכרונות הטובים ואת הפחות טובים, דואג למחוק. ולמחוק לטובתנו!

43 שנים אמרתי לא! לא לכלב.

ההחלטה להגיד לא היתה במודעות וברציונליות מוחלטת שאצלי חיות מחמד לא יהיו בבית. הבית אינו מקום טיבעי שלהם ולביית חיה לא מרגיש לי נכון.

אנשי הבית, בעיקר הצעירים בחבורה, בחרו להוביל מאבק עיקש, נקוב במזימות והרבה בדמעות תנין. זה החל כשפתחו בשביתת רעב שאותי הצליחה להפתיע והאבא שהיה גאה ומחויך הצהיר בקול רם, אלו הילדים שלי, בטוח!

אז שלושת הצעירים מגיל 7 עד 11 פתחו בשביתת רעב, ובה הכריזו שהם לא מוכנים לאכול ארוחת ערב במשך שבוע שלם, ועמדו בעניין בגבורה.
בתחילה חשבתי שזה כתוצאה מהבישולים הלא מוצלחים שלי אך מהר מאד הבנתי שזו היתה החלטה מגובשת כחלק מהאסטרטגיה שלהם.

והמשיך בטלפונים למשרד כל שעה עגולה הכוללת בכי, מילים קשות וכמה אמא נוראית אני.

והשיא היה שהם החליטו על דעת עצמם יחד עם האיש שלי, ללכת לצער בעלי חיים ולאמץ כלב, ונראה כבר מה אמא תגיד...

ואמא סילקה אותם ואת הכלב מהבית, ללא עוררין, בטענה שאין כניסה לבית עד שהייצור בעל 4 רגלים, ונקרא כלב, חוזר למקום ממנו הגיע.

למחרת נתלו 189 שלטים ברחבי הבית, ובינהם נכתב: תעשי לנו כלב, אמא. / בבקשה זה חשוב לנו, אמא. / תהי אמא טובה / אנחנו מבטיחים כל מה שתרצי נעשה, רק כלב!

ואני מסתכלת על השלטים שמעטרים את כל קירות הבית ואומרת בקול הכי לא סימפטי- ׳לא חבל על הדפים או על הטונר׳.

וככה חולפות להם שנתיים ואני ברורה ועיקבית בהחלטתי, הרי זה מה שמלמדים בשיעור הראשון באדלר, תהי ברורה ועקבית.

אחרי תקופה קצרה, הצעירה בחבורה ביקשה שיחה אישית רגע לפני השינה, ופתאום היא בקול הקטן שלה עם הלחיים האדומות והדמעות שנשטפות על הפנים במתיקות, שכבר ראיתי קודם אך הפעם אחרת, מבקשת ומסבירה בכל במגוון תרגומים ובכל לשון של בקשה, שהיא רוצה כלב, ובעיקר שהיא רוצה להרגיש אחראית יותר.

ואני לראשונה חווה את הדבר הזה שלהם, ברצון לחיית מחמד, לכלב.

ומכאן היתה נקודת האור הראשונה שלי, שהחלה כנקודה קטנה ומשם צמחה למשהו ממשי.

וכך אחרי המהפך והבקשות הרבות החלטתי שאני מסכימה ומנסה משהו חדש, אומרת כן ל-לא, וממשת חלום משפחתי, לאמץ כלב.

וזה קרה, לקח להם 4 דק׳ בדיוק לרדוף אחרי גורה קטנה שחורה עם נקודה לבנה על האף, ואני הבנתי שמכאן אין דרך חזרה.

קיילי, נמצאת איתנו שנתיים וקצת מאז האיסוף מ'צער בעלי חיים' ואני לא מבינה למה היא לא מופיעה בספח תעודת הזהות אצלנו, כילדה רבעית במשפחה.

היא פשוט כלבה מלאה בחן, שיודעת להעניק כל כך הרבה אהבה וללא תנאי.

היא לא דורשת ולא מקטרת. וכל רצונה הוא להיות בחברתך ולהסתכל עלייך בהערצה שאין לה גבולות.

ואני מסתובבת בתחושת החמצה, איך הסכמתי כל השנים האלו לותר על ההרגשה הזו, למה לקח לי כל כך הרבה זמן, יכולתי לזכות קודם בתחושה הזו ולהנות מכל הטוב הזה.

איך הסכמתי ונכנעתי לאנטי שלי ולחשיבה המקובעת ממנה לא הצלחתי להשתחרר.

ואם אני מעמיקה במחשבות עם עצמי אני מבינה כמה עוד פיספסתי כל השנים האלו אילו היתי פחות מקובעת לכל האנטי המגוון, שאמרתי, כל כך הרבה פעמים.

ורק כי בחרתי לראות צד אחד ולהתנגד נחרצות לצד האחר. מעניין במה עוד היתי זוכה אם היתי פחות מקובעת. החיים שלי בטח היו נראים הרבה יותר מענינים בלי כל ההתנגדויות האלה. מעניין כמה הפסדתי עד היום.

ומבטיחה לעצמי שאני עם האנטי, הלא הנחרץ, גמרתי!

חוסר איזון

אם שואלים אותי מהו הדבר שבזכותו החיים שלי זוהרים כמו קרני השמש או סתם בהירים ולעיתים גם אפורים, כחולים ואדומים אז הייתי מצביעה על מנגנון מערכת הרגש.

המערכת הזו שכולה מבחר רגשות מגוונים של שמחה, אושר וגם דאגה ועצב. רגשות שהם מנוע החיים שגורמים לנו לרוץ, להאט ולעיתים גם להסתכל שם עמוק.

ואם היו שואלים אותי מהו הדבר, הרגש, שממנו הייתי נפרדת ללא כל חמלה אז הייתי אומרת שאצלי ואצל נשים רבות קל להגדיר, חוסר האיזון הריגשי.

ויש לנו כמה ימים כאלו בחודש.

ואם צריך היה לדייק בהגדרה ולרדד את המילים אז הייתי מכוונת בטח לתקופות האלו שאינן מאוזנות ריגשית והכל כתוצאה מחוסר איזון הורמונלי סוג של סטרס גופני. הרפואה מגדירה את זה בתוצאה של שינויים הורמונליים או של חומרים כימיים שונים בגוף המשפיעים על המוח.

משהו כזה שאין לו הסבר או תרגום מיוחד, פשוט חוסר איזון הורמונלי, ריגשי, מוזמנים לבחור את מה שעובד אצלכם/ן הכי נכון. החוסר איזון הזה מבקר אצלי לתקופות קצרות ולעיתים רק לכמה שעות.

רבות כתבו על ההבדלים בין המינים וביניהם על העובדה ש ׳גברים ממאדים ונשים מנוגה׳, ואני במרום גילי, בשנים האחרונות מקבלת את העובדה הזו, ולא מתווכחת. יש הבדל וזו עובדה!

ולא שלא התווכחתי בעבר ולא הסכמתי שקיים הבדל משמעותי בין המינים. אבל בחרתי ובזכות המנגנון הזה שמזכיר לי, חוסר האיזון הריגשי , בלקבל שקיים הבדל מהותי בינינו. אך זה כבר לדיון אחר.

ואם להסביר את המצב ברמה הפיזיולוגית אז זה כאילו הראש מנותק מהלב וכל אחד מהם נמצא בזירה אחרת לגמרי, כאילו אין קשר בין הראש ללב, סוג של בעית תקשורת טכנית ביניהם, שמקש הריסטרט לא פותר את הבעיה. סוג של תנודות קיצוניות במצב הרוח שגורמים להרגיש עצב וגם חרדה ובמילים פשוטות, הרגש שולט בראש ואני במעין סערה כזו שמציפה ברגש לא מאוזן.

אז זה כמו להרגיש שמחה ועצובה באותו הרגע, עצבנית ורגועה בו בעת. ובכלל כל עירוב רגשות שנהפך לתמהיל של סלט המתובל בסוכר והרבה במלח. איזה מזל שרוב הזמן הם חולפים כפי שבאו!

וזה הביטוי לחוסר איזון שאני מנסה לתאר במילים, ההרגשה היא הפכפכה ונתונה לא רק על מצב הרוח אלא גם על היחסים עם הסביבה ואורח החיים היומי וההמלצה היא כדי למנוע נזקים בעלי השפעה ארוכת טווח היא להתחפש לתמרור עצור, שאף אחד לא יתקרב אליי,
כי אני בשתי מילים- לא נחמדה. ובמילה אחת- מכשפה.

בימים האלו אני גם לא מצליחה למצוא כל מרגוע לפתרון, וגם כשאני רואה או מדמיינת את כולם מסביבי בסוג של איזון ושקט ואני מזכירה לעצמי בראש שהחיים דבש ואני המלכה אליזבט,  זה לא ממש עוזר, זה פשוט ימים כאלו שאין בהם איזון .

ובתוך התקופה הזו אני חייבת להמשיך ולתפקד כאמא הכי טובה, לנהל עסק על הצד הטוב ביותר ולהיות אשה לאיש, מעין ימים כאלו שיכולים להמשך שעות או ימים ואני אמורה להיות הכי טובה בתוך ההצפה הזו, כמו הדמיה למאזנים שככל שתנסה לאזן את הצדדים באמצעות משקולות לא תצליח למצוא את האמצע. אבל חייבת להמשיך לתפקד כי יש לך כאן תפקיד. איך עושים את זה? בסוף עושים.

ובסוף זה נגמר, לא יודעת איך ולמה זה פשוט יוצא מהגוף או אולי עובר לבאה בתור, לא יודעת להסביר את זה, פשוט נגמר, והשקט חוזר למסלול עד הפעם הבאה.

בפעם הבאה זה מרגיש כאילו הכל מתחיל מהתחלה, כאילו שכחתי איך זה היה נראה קודם.

ולכם אני אומרת החיים שלי דבש, באמת. פרט לתקופות האלו שאני פוגשת אחת לחודש או אם עושים עליי חסד אז לחודשים.

אבל הכי חשוב שמערכת הרגש עובדת כל הזמן ומציפה אותי במגוון רגשות מעניינים. תודה לך מערכת.  וזה היה על חוסר האיזון שלי.

יחד

יש משהו בסרט שלעיתים נוגע יותר, שם בנימי הלב.

הנגיעה אינה תלויה בעלילה או בדרמה אלא כאשר רגש כלשהו מצליח לגעת בעורק הראשי שם בלב, ממש ככה. לעתים זה מרגיש כמטאפורה, כאילו הצטיידתי באיש מקצוע, אינסטלטור שהצליח לשחרר סתימה וברגע אחד תיקן את קצב הזרימה הרגשית, ואופס פתח ונגע שם בעורק הלב!

הסרט גם לא חייב להיות עטוף בתחפושות ודמויות צבעוניות. זה פשוט חייב להיות משהו שקשור לספקטרום ה'אותנטיות׳, ככל שהתכנים אותנטיים יותר, ככה הם קרובים ללב, ומבחינתי כל מה שקרוב כצעד מהלב אני מאמצת ואפילו מחבקת.

הפעם זה סרט קולנוע שהצליח לחבר אותי למציאות הכי קרובה ללב ולחדד בי איזשהו ערך עליון, שנקרא - יחד.

זה מתחיל כאשר 6 אחים סודנים שנולדו לתקופה של רצח עם בארצם, נקלעים למציאות של חיים לא אנושים ובניסיון הישרדות להישאר ביחד.

עם רצח הוריהם הם מבינים שעליהם לצאת מהזירה על ידי בריחה מהמדינה, סודאן. הדבר היחיד שהנחה אותם זה, יחד. הם הבינו בלי מילים מיותרות שעושים את זה ביחד או לא עושים בכלל.

(רק לסדר את האוזן, מדובר בילדים בגילאים 5 עד 13)

המסע שלהם החל בלי נעלים, סמרטוטים העוטפים את גופם, ילקוט קטן עם כמה זרעים של חיטה, בקבוק מים, ומקלות לצחצוח שיניים. הכי פשוט עם הרבה עומק!

עם כוחות הנפש שהחיים הציבו להם, החלו את דרכם כשאחד האחים חולה והאח הבכור שנחשב לצ׳יף המשפחה, נושא אותו על כתפו, ומוביל את כולם לדרך השקט, שלא ממש יודעים איפה היא, אבל זה נמצא עם כיוון זריחת השמש.

הם צועדים בלי הפסקה ומנוח, ביחד, ולעיתים אוחזים בידיים בשביל לזכור שחום הגוף מזכיר את חום הלב.

מים ואוכל, בקושי נמצא, ובדרך מהלומות ותהפוכות עוברים עליהם. אך ההסתכלות היא מטרה אחת- להגיע למחוז בו יש שקט, ורק ביחד.

הם יודעים ששוטרים בעקבותיהם, ואחרי מספר ימים של צעדה כשהם תשושים, עייפים וחסרי כל הם בוחרים ולא מן המניין לעצור למנוחה באזור פתוח שהדבר היחיד שמסתיר אותם זה אוסף של שיחים יבשים וגבוהים ״ולמזלם״ חוסר התזונה זה מה שהצליח להסתירם היטב.

כשנפלו למשכב על החולות החמים. הצ׳יף, האח הבכור, עצם את עינו רק כשראה שכולם ישנים שנת ישרים, הוא בעצם רצה לראות את הפנים שלא מביעות כל רגש, ומשם איזה שביל של תקוה.

בקרן אור הראשונה התעורר טימו, הצעיר, והעיר את אחיו בסוג של שריקה קלה וללא תנועה, השישה פתחו את עיניהם, נותרו קפואים במקומם וחיכו להוראות מהצ׳יף ליציאה לדרך.

ראשון, עמד והתרומם טימו, והבחין שכעשרה מטרים ממנו  הבחינו בו שני שוטרים חמושים, והחלו לצעוק, מיד התכופף לשיחים והפחד פתאום בלט מעיניהם של השישה. כולם במבט לצ׳יף שיציל אותם לפחות לעוד רגע אחד של ביחד.

הציף, בחר ברגע זה למכור את נפשו למען שמירת האחדות, יחד.

הוא התרומם ואמר שהוא כאן לבד, בזמן צעידתו לעברם, השוטרים האמינו, היכו אותו ולקחוה חזרה עם הפנים לכיוון סודאן.

החמישה שנותרו בלי האח הצ'יף, מבינים שאין זמן להתאבל או לבכות על מר גורלם, מפעילים שיקול דעת מהיר, וביחד ממנים את המנהיג, הציף הבא שיוביל אותם לנקודת הצלה, שלא ממש ידועה אבל קיימת שם באמונה.

וכך הם ממשיכים לצעוד לכיוון האמונה במשך 34 ימים שאחד מהאחים חולה ושרוע על גבם עד שמגיעים לנקודת האור, מחנה פליטים.

במחנה הפליטים הם מתחילים בחיים חדשים. הם מאבדים את אחד האחים שחלה במחלה קשה וממשיכים ביחד הארבעה, בלשמור על צלם האנוש שנותר, המשפחה שלהם.

אך קל להבחין במהלך הסרט איך כל אחד מהם סוחב על גבו משקע כבד על כך שהאח הבכור נתן את נפשו למענם, למען כך שיישארו חיים.

ומרגישים חוסר הוגנות כלפי הקיום שלהם. כאילו שגזלו חיים ממישהו אחר לטובת חייהם, זה היה גדול מנשוא.  זה נראה כמו דבר שלא נתפס, אתה חי במקום מישהו אחר  מישהו שבחר לוותר על החיים שלו למען האחר.

13  שנים אחרי השהות במחנה הפליטים, הם מקבלים את הבשורה הגדולה והמרגשת שניתנת להם ההזדמנות להגר לאמריקה ולהתחיל בחיים חדשים, וביחד, עם השמחה הגדולה וההתרגשות הם עוזבים אך חווים אכזבה נוספת עם נחיתתם ביבשת אמריקה, ביקשו להפריד את אביטל האחות מאחיה. וכך אביטל ממשיכה למדינה אחרת והשלושה למקום אחר.

השלושה לא ויתרו ועשו כל שביכולתם ובדרכם המיוחדת להחזיר את הצלע הרביעית, אביטל, ליחד שלהם.

ומספר חודשים אחרי , אביטל מגיעה להיות איתם כפי שהבטיחו.

אך עדין רדף אותם הרגש הזה, אחיהם הבכור, אשר נתן את חייו למען הצלתם. הם לא יכלו להכיל זאת ומצאו את עצמם, מתקוטטים ומאשימים זה את זה.

לבסוף כשלא יכל עוד, בחר טימו, לחזור לאפריקה לחפש את האח האבוד ולסייע לו לחזור למשפחה, כי הביחד זה מה שנותר להם והוא חייב לעשות זאת למען המשפחה ובעיקר למען עצמו.

טימו, יצא לדרכו ליבשת אפריקה ואחרי חיפוש אינטנסיבי מצא את האח האבוד שהצליח לשרוד והמשיך לחפש אותם במהלך כל השנים האלו, השמחה היתה גדולה שקשה לתאר אפילו במילים. זה היה חיבוק שמתאר לא רק את הגעגוע, אלא גם את ההקלה, ההקלה שלא באמת לקח חיים של אחר למען שלו.

החיים הם מתנה אבל שמישהו אחר מציל אותך על חשבון חייו, אז כנראה שתמיד תחיה לצד החיים ולא באמת את החיים.

טימו הרגיש איך הלב שלו חוזר למקומו הטבעי אחרי כל כך הרבה שנים של אי נחת ולפתע חש את השקט שאין לו תחליף!

טימו ניסה בדרכו ובכלים שרכש לסדר דרך השגרירויות השונות מפלט ויציאה מסודן ואחרי מאמצים רבים הצליח.

השניים מתרגשים ושמחים מגיעים לשדה התעופה אך טימו, רגע לפני עלייה למטוס מדווח לאחיו הבכור, שהוא הצליח להשיג כרטיס אחד ולכן רק הוא עולה, האח הבכור.

הוא תרץ בכך שבזכותו ניתנו לו החיים והוא חייב להחזיר לו את החיים שנלקחו ממנו.

עם הרבה כאב, האח המריא לארץ הזרה לאחיו בכדי לשמר את מה שהבטיחו לעצמם.

טימו שנשאר בסודן, חזר למחנה הפליטים אך הפעם עם חיוך אמיתי, זה היה נראה כאילו הלב שלו חזר למקומו הטבעי ולא משנה איפה הבית שלך כי כל השנים חי בתחושה שלקח חיים של מישהו אחר למען זכותו לחיות, כבר לא קיימת.

זה היה נראה כאילו הנפש שלו זעקה לשקט מסוג אחר. לשקט שלא יכול להיות בשום תחליף סביבתי אלא לשקט שם בבית שנמצא עמוק בפנים, בבית שנקרא הנפש שלנו. וכשהשקט חזר למקומו אז שאר הדברים יסתדרו מעצמם.

ואני אסיים במשפט אפריקאי שמסכם את הערך המרכזי:

"אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד״